חמישים שנה לחצרים
ברכת אייבי רון בפתיחת מסיבת חג היובל, בראש השנה תשנ"ז, 1996.
ערב טוב ושנה טובה לחברי קיבוץ חצרים, לבנינו, לנכדינו, להורינו ולשאר תושבינו.
ברוכים כל בני המשפחה והאורחים האחרים, שבאו להשתתף בשמחתנו.
שנה טובה לכולם.
ניתנה לי הזכות (ואני נרגש ממנה הפעם) לבטא תמצית של חלום בהתגשמו, להזכיר לרגע, בקול גדול, את הידוע לכולנו:
באנו למדבר, מעטים, נחושים ונבוכים, ופגשנו ארץ בה השמש קודחת, הרוחות סוערות, האדמה מלֵחה, ארץ ללא מטר וללא צל.
ונגד כל הסיכויים: השמש נסוגה אחור, הרוחות שקטו, האדמה המלוחה נשטפה, מים זרמו בצינורות ובטפטפות ועצים שצמחו ושגשגו מצלים על סביבותיהם.
היצירה הזאת היא פרי עבודה קשה ומסורה של המון חברים, תולדה של הרבה מאמצים, מאות יוזמות, רעיונות ופעילויות שקצר המצע מלתארן.
בכל זאת, איני יכול שלא להזכיר, בשנת ה-50, שלושה מחברינו שהיו כאן ביום יסוד הישוב, שאינם כאן אתנו היום ושהשאירו את חותמם על דמותו של המקום.
צביקי – שהניח את יסודות התרבות והחג בחצרים, וטביעת אצבעותיו מורגשת עד היום. לצד תרומתו הרבה לחיי המשק והחברה, כולל צעדיו הראשונים של מפעל נטפים.
יחזקאל – המעצב והבונה של הישוב הפיזי, לצד השפעתו הרוחנית בתוקף דוגמתו האישית. שילוב מיוחד במינו, של צניעות ותבונה.
וגידי – החבר הטוב, בעל החיוך המלבב, איש התרבות והחברה ששיריו, פזמוניו וחידודיו ליוו את חיינו – שמחותינו ויגוננו, בביטוי אותנטי.
ורבים רבים אחרים, שלא זכו ליום זה, חסרים לנו בנוף, לאחר שֶמִלְאוּ לִבּנו בעצב, באהבה ובגעגועים.
בזכותם ובזכות קבוצת חברים נהדרת החיה עִמנו, הוקמה במשך יובל שנים פינת חמד ירוקה, ממש גן פורח. ישוב קיבוצי של כ-900 נפשות, מהם כ-350 חברים, למעלה מ-140 בנים במסלול, עשרות מועמדים, הורים, אולפן, בית ראשון במולדת ועוד.
קיבוץ שחי מיגיע כפיו, צומח ונבנה במהירות.
מה הם קווי ההיכר האופייניים לישוב הקיבוצי הזה? מה סוד כוחו והצלחתו?
ü "היחד", ה"יצירה המשותפת" הם הלוז המייחד אותנו, התחושה שביחד אפשר להתגבר על כל קושי ולהרים כל משימה.
ü שוויון ערך של חברים – רמת חיים שוויונית, שיש לשמֹר עליה מכל משמר, אין אצלנו עשירים ועניים!
ü אנו מקפידים על רמת חיים מתואמת ליכולתנו – בין הצריכה וההשקעה הצרכנית לבין רמת הכנסה הנקיה של הקיבוץ (בלשוננו קוראים לכך ה"מודל"), רגישות לצרכים מיוחדים של הפרט, במסגרת האפשרויות של כל אדם – עולם ומלואו.
ü הוקם מפעל תעשיתי - נטפים - השתלב בחיינו, כחלק אורגני של הקיבוץ.
ü מאמץ לשמירה מרבית על עבודה עצמית, חרף ההתרחבות והגודל. ומכאן: פילוס דרכים מקוריות וקשות של שותפות ועבודה עם קיבוצים אחרים.
ü תמיד תמיד: נאמנות לחוקי מוסר, חברה ומדינה. אף פעם לא: ניצול הקולקטיב, או חברת העסקים כאמצעי להפרת ערכי מוסר וחוקי מדינה.
ü חרף העושר ועליית רמת החיים נשמרת, לאורך השנים, תחושת החובה והאחריות לצורכי הארץ והמדינה בה חיים: ישוב המדבר והפרחתו, קליטת עליה ושילובה, חברת נוער, קדמה, תנועה, אולפן, והיום: קליטת עולי אתיופיה בבית-הספר שלנו. הדרכים משתנות עם התקופה, אך תמיד קיימים יעדים נוספים מעבר לרווחתנו.
אלה קווי ההיכר, ובהם גם סוד כוחנו. חוסנה של חברה, כל חברה, נבחנת בראש ובראשונה בנאמנותה לערכיה.
עד כה, נראה לי, עמדנו במבחן הזה בכבוד.
הלואי ויכולתי לסיים כאן את דברי, ומי יתן ויכולנו לנוח על זרי הדפנה. מי שאומר ש-50 השנים הראשונות היו השנים הקשות יותר, אינו יודע מה הוא שח.
כקיבוץ – אנו חיים היום בבדידות מזהירה.
התנועה הקיבוצית במשבר חריף, שלא היה דוגמתו.
ערכי השותפות מושלכים לאשפתות ככלי אין חפץ בו.
השוויון – מושג שמעורר גיחוך או במקרה הטוב: מושג שאבד עליו הכלח. הדיבור על תפקידי הקיבוץ בחברה הישראלית, נשמע כ"צביעות של טרקלינים". החברה הקיבוצית ואורח חייה נחשבת כמרשם בדוק לכשלון כלכלי.
הדוגמא של חצרים, שחבריה בעשר אצבעות, במוחם הקודח ובדמיונם הפורה, הקימו אימפריה כלכלית גדולה וחזקה, מבלי לוותר על אורח חיים קיבוצי של שותפות ושוויון, נראית כיוצא מהכלל שולי ומרגיז, בבחינת: "אל תבלבל אותי עם עובדות בלתי רלוונטיות".
לא נותרה לנו ברירה, אלא לשמור על ייחודנו בעצמנו. אומרים לנו, בעלי נסיון בתנועה הקיבוצית: "חכו לדור השני והשלישי וצפו למעלליו". ואנו, מנסיוננו הקצר, הדור הצעיר משתלב באורחות החיים, ביצירה המשקית והחברתית בצורה נפלאה (אין בעיית מוטיבציה!), ויש לי רק לומר לו:
"חברים צעירים, הבחירה היא שלכם. במשך כל השנים נעשו בחצרים שינויים באורחות החיים ויש מקום לשינויים על-פי טעמיו של הדור. זכרו רק: יש כמה נקודות שהן לִבָּה ונשמתה של היצירה הנפלאה הנמסרת לידיכם, אל תשחקו בהן בגסות, או בחוסר רגישות.
מהנסיון למדתי: זו יצירה שקל להחניק את נשמתה, אך אין דרך כמעט להחיותה מחדש.
הבה ניכנס ל-50 השנה הבאות בדחילו ורחימו.
הקושי העומד בפניכם גדול לא פחות, ואולי יותר.
אנו מאמינים בכשרונכם וביכולתכם, שאו המשא בגאון ובזהירות".
ולכולנו אני רוצה לאחל עוד שנים רבות של שגשוג ופריחה, וכמו בהתחלה, כנגד כל הסיכויים, שנמשיך לקיים כאן חברה של טעם, חברות יפה ויצירה יִיחוּדית.
חג שמח לכולם.
