קיבוץ ויהדות
קטעים מדברים שאמר גדעון אלעד, בשיחת חברים שהתקיימה ביום הכיפורים תש"ם (1979)
· בכל פעם, כשאנשים בתולדות בני האדם דיברו על הניסיון או הרצון לחיות חיים יותר ערכיים, הגיעו למסקנה שיש להשתית את החיים על יותר שותפות בין בני האדם. חיים ערכיים, חיים של יותר משמעות, חיים יותר טובים, כל הדברים האלה באו בד בבד עם חיים שיש בהם יותר שותפות. מן האיסיים, דרך המנזרים הדתיים, עם כל הביקורת, לא משנה, ועד לאחרונים הביטניקים וההיפים שבעצם לא חדלו עד היום, וכמובן הקיבוץ.
· לפי דעתי היסוד הרציני ביותר שאתו צריך להתמודד, הוא הממד הרוחני. השאלות שלנו נגמרות ומתחילות בשאלות הרוחניות. ואנחנו מוכרחים לדעת את זה. אלה מוטיבציות העבודה, מוטיבציות החיים. אלה הם השאלות היסודיות. כל השאלות האחרות הן משניות.
· ההתמודדות עם הממד הרוחני של החיים היא התמודדות היסוד. אני חושב שבקיבוץ הדבר עוד יותר חשוב, משום שאנחנו ביסודו של דבר תנועה רוחנית.
· המוקד בחיים הוא לא האני אלא הזולת. נורא מוזר, כי כל התרבות האמריקאית – המערבית שאנחנו מדברים עליה, מדברת על מוקד החיים – האני. אצלנו מוקד הקיום בחיים הוא הזולת. אני לא רוצה לצטט את בובר ואחרים. זה דוגמה מצוינת להבין כמה אנחנו צריכים להתמודד עם זה, להודות שמה שאנחנו עושים באמת יש לו משמעות רוחנית, אלא שאנחנו לא מבינים את הקונטקסט שלו, ולהתחיל להתמודד עם הקונטקסט שלו. מה שמיד צומח לפניך זה העניין של עשית צדקה. מה זה לעשות צדקה? צדקה נגזר מ"צדק", לעשות צדקה, זה נורא לא נעים פה לדבר בקיבוץ, בין פועלים, אנשים שמרוויחים כסף, לדבר על עשית צדקה. זה נשמע מאד מאד שלילי. אנחנו לא רגילים לזה.
· הרמב"ם (בימי הביניים), מדבר על שמונה מדרגות של צדקה... המדרגה העליונה – מעלה גדולה, שאין למעלה ממנה, "זה המחזיק ביד ישראל שמעד, שנעשה עני, ונותן לו מתנה, או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות לשאול." זאת צדקה. עכשיו בקיבוץ, במערכת הרוחנית שבקיבוץ, אנחנו שותפים אחד עם השני בכל, במערכת החיים שלנו לא יכול להיות עני בכלל. הקיבוץ היה מעבר לאופק של הרמב"ם, זאת המדרגה התשיעית של הצדקה, של מערכת החיים שלנו. יש שאלה אחרת, של איך אנחנו מתייחסים לאנשים שבחוץ. זאת המדרגה התשיעית, שהייתה מעבר לאופק של הרמב"ם. כמו שחיסול העבדות היה מעבר לאופק של אריסטו, אף על פי שהיה דמוקרט. אז אני חושב, למה הבאתי את זה כדוגמה, כי אם אנחנו מתחילים להבין מה בעצם אנחנו עושים, זו לא מעורבות חברתית בלבד, המילים חשובות, ההתייחסות הרוחנית חשובה, זה בקונטקסט רוחני שיש לו שורשים עמוקים אל המקום, אל הקונטקסט הרוחני היהודי שלנו.
· אני חושב שצריך לחדש לימוד של הורים וילדים. לימוד במשפחה – סיפור, לימוד, שיחה. סיפור כדוגמת הסיפור החסידי או סיפורי האגדה, שהם מקרינים בעצמם, אפילו לא צריך לפתח מוסר השכל, כי אז מקלקלים אותם. או קריאת עגנון, או קריאת שיר. למה אני חושב שזה חשוב, משום שבתא הזה, במשפחה קורים שני דברים, לדעתי, כשאנשים משוחחים, בנים או בנות עם הורים, מתאשרים לעצמם, באל"ף, מבחינת האושר וגם מבחינת האישור להווייתם.
· בקיצור, אני חושב שאנחנו נמצאים במצב קשה משום שאין לנו קונטקסט רוחני. אני חושב שהניסיון לאמץ את הקונטקסט הרוחני של הסוציאליזם החילוני של הציונות החילונית נכשל לחלוטין. הניסיון לאמץ את הקונטקסט הרוחני של הסוציאליזם מכל הסוגים שלו, אני לא חושב שעלה יפה, וערכיו צריכים להתמזג בקונטקסט היהודי הרוחני. אני בהחלט הייתי מוכן להגדיר את עצמי כסוציאליסט, אבל אני חושב ששורשי הקיום שלנו והאחריות שלנו היום היא פשוט לקיום יהודי, ואין מי שיעשה את זה.
