בעקבות שיחת חשבון נפש בראש השנה
אהרון ידלין
מתוך "בבית" אוקטובר 1977
בכל שיחת חשבון נפש – טבעי שתשומת הלב מופנית לכוון החולשות והפגמים. ואף על פי כן – אני מרגיש חובה להדגיש כי לעומת קיבוצים רבים אחרים מצטיינת חצרים בכמה השגים בולטים ואפילו מרשימים.
אין חצרים נגועה כלל בנגע העבודה השכירה
אין אצלנו עבודה שכירה מאורגנת המוגנת על ידי האיגוד מקצועי ובודאי שלא יעלה על דעתנו להזדקק לעבודה ערבית זולה ובלתי מאורגנת.
הקהילה הקיבוצית שלנו לא סלפה את דמותה, ולא נסתבכה בניצול עמל זולתנו. היטבנו לדעת כי קהילת אנשי עבודה החיים בצותא איננה יכולה, בעת ובעונה אחת, להיות גם נותן עבודה ומעביד, מבלי להיקלע לסתירה פנימית מהרסת. גם הפיתוח התעשיתי שלנו לא הביא אותנו לנטישת ערכי העבודה העצמית. זהו השג בעל ערך שהפך אצלנו למובן מאליו. אך רשאים אנו לשאוב ממנו מלוא חופנים של סיפוק, גאוה וקורת רוח.
רמת החיים שלנו מעוגנת ברווחיות המשק ובהשגינו הכלכליים
רעה חולה היא בקיבוצים לא מעטים, המקיימים רמת חיים גבוהה יחסית, תוך כדי קיום גרעונות והפסדים משקיים. בקיבוצים אלו נותק הקשר הקולקטיבי בין פריון העבודה ורווחיות המשק לבין רמת החיים והרגלי הצריכה. בחינת המאזנים מגלה גרעון מצטבר ולאו דווקא הון עצמי – אך רמת החיים עולה בהם כפורחת.
אמנם קימים בחצרים לחצים מתמידים להעלאת רמת החיים. השינוי בשיטת הלינה של ילדינו מחייב השקעות ניכרות בבניה למגורים. תשומת הלב האישית והציבורית אצלנו מרוכזת ללא ספק, במידה רבה בחשבונאות צרכנית, בפרטי תקציב הקיום, במאבק על זכויות ונכסי תצרוכת. עם זאת – בסופו של דבר – אין חריגה מעבר ליכולת המשקית שלנו. הלחץ הצרכני מאורגן במסגרת של תקציבים מוגדרים ומווסתת על ידי מנגנוני בקרה ופיקוח.
המיזוג והשילוב של ילידי ישראל ושל יוצאי ארגנטינה עלה יפה בחצרים
זהו אחד המיזוגים המוצלחים הידועים לי ברחבי התנועה הקיבוצית.
עלינו לדעת – על יסוד המחקרים הסוציולוגיים הרבים – כי אין סיכוי סוציולוגי בדור הראשון של המפגש הבין חברתי לביטולה של תודעת הזהות הנפרדת של כל אחת מהחטיבות המרכיבות את בית חצרים. שוני שיוכי, שהאדם נושא אתו מלידה, - ולכן אין אפשרות לבטלו או להתכחש לו – נשאר קיים בתודעה האנושית בכל עוצמתו. אי אפשר לבטל או להתכחש לעובדה שיש בחצרים חברים שנולדו והתחנכו בישראל ויש חברים שנולדו והתחנכו בארגנטינה. בהתיחסות הגומלין של אדם לזולתו, וכן בתהליך החברתי של המפגש,הקליטה והמיזוג של קבוצות חברתיות שונות – פועלת גם הקטגוריזציה החברתית. זהו חזיון טבעי ביותר. אולם לא בכך נבחן כשלונו או הצלחתו של המיזוג.
מיזוג חברתי נחשב לכשלון אם חטיבה מסוימת בלבד מחזיקה בכל התפקידים החברתיים בחברה וחטיבה שניה מנותקת מהם, אם חילוקי הדעות הערכיים והבדלי השקפות הפוליטיים הם על פי החלוקה החטיבתית, אם כל יחסי החברות והרעות מתרכזים במסגרת חטיבה מוגדרת, אם כל חטיבה שומרת על סולידריות חטיבתית כנגד זולתה ואם תודעת השוני עוברת גם לדור השני.
דומני שעל פי כל הבחינות שהוזכרו – אין לדבר אצלנו על כשלון. היפוכו של דבר. חברינו, יוצאי ארגנטינה, מושרשים בחיי העבודה, החברה והתפקידים הציבוריים בקיבוץ. חילוקי דעות קיבוציים והבדלי השקפה פוליטיים חוצים את כל החטיבות. החטיבה הארגנטינית מרגישה את עצמה ישראלית לחלוטין ואין גיבושים סולידריים הניצבים זה לעומת זה. בסך הכל ההרגשה הכללית היא הרגשה של הצלחת הניסיון של מיזוג הגלויות בקיבוצנו.
מנין איפוא תחושת חוסר הנחת שבאה לידי ביטוי באסיפה?
הנושא העיקרי שניתן לו ביטוי באסיפה לא היה בעית האיזון, כביכול, שבין ישראלים ליוצאי חו"ל, אלא בעיה אמיתית של איזון. כונתי לבעית האיזון בין התנופה והדינמיות המשקית לבין הפסיביות והעיפות החברתית, בין הצלחה בתחום הכלכלי לבין הרדידות של חיי התרבות.
אי הנחת הוא בראש ובראשונה פרי הסתירה שבין רמת החיים בחצרים לבין איכות החיים בחצרים.
רמת החיים בקיבוץ נמדדת בתקציבים ובנכסי תצרוכת אישים ומשפחתיים. איכות החיים נמדדת בטיב יחסי האנוש ובתוכן של שעות הפנאי.
רמת חיים עולה איננה תהליך פסול, אך אסור שרמת חיים כשלעצמה תהפוך לאידיאל מרכזי בתודעת חברי הקיבוץ.
הקיבוץ חייב להיות יעיל בעבודתו ורווחי בכלכלתו. אך הקיבוץ כצורת חיים איננו שותפות להעלאת רמת החיים. הקיבוץ בעיקרו של דבר, הוא שותפות להעלאת איכות החיים. וכאשר זו איננה מתעלה, כאשר נפגמת הנשמה היתרה הקיבוצית – נחלשים החישוקים החברתיים ופורצת הרגשת אי הנחת.
מהם הכוונים שיש לפעול על פיהם, כדי לחזק את איכות החיים בקיבוץ?
באסיפה בא לידי בטוי הצורך לפעולה בשלושה כוונים – הערכי החברתי והתרבותי. יש ביניהם קשר גומלין, אך יש גם תכלית בהבחנה ביניהם.
הכיוון הערכי פירושו – חיזוק ההזדהות עם ערכי היסוד של הקיבוץ, כצורת חיים וכתנועה חברתית. פעולה זו היא חיונית בעיקר כלפי הדור הצעיר – חברי גרעיני ההשלמה ובני הקיבוץ גם יחד. נכון שההזדהות הערכית כשלעצמה איננה כל יכולה. בהיצמדותו של החבר לקיבוץ פועלים גם כוחות של שגרה ואינרציה, קשרים חברתיים, הכוח הפנימי של המשכיות הדורות ורציפות הזיקה המשפחתית, תחושת הבית, הזיקה וההתחייות בנוף הילדות ועוד ועוד. אך כל אלו ללא חישוקי ההזדהות הערכית עלולים להתפורר ולהתנדף לעת משבר חברתי וברגעי מצוקה אישית – אמתית או מדומה.
הפרט, חבר הקיבוץ יכול להזדהות בפועל עם אחד או אחדים בלבד מערכי הקיבוץ. אך הקיבוץ, כתופעה חברתית היסטורית היא מכלול ערכים שלם – אנושי ולאומי גם יחד.
הקיבוץ הוא בראש וראשונה נסיון של חידוש ותיקון חברתי. הוא מאמץ למימוש נועז של ערכים; של שויון כלכלי, אחוה חברתית וחירות אישית בעת ובעונה אחת.
אך יחד עם זאת – אין הקיבוץ התהוות מקרית והמצאה מלאכותית של נסיון חברתי שאין דוגמתו בתבל כולה, אלא הוא בא לעולם כהכרח של תהליך לאומי גורלי, של שיבת עם לארצו, של התישבות יהודים ברחבי מולדת ישנה – חדשה, של הגשמת הציונות החלוצית.
הקיבוץ איננו רק יצירה מקורית של מבקשי תיקון חברתי, אלא הוא אחד הפתרונות לקשיי ולצוויי ההגשמה הציונית.
מי שאינו חש את כל המשמעות הלאומית והחברתית של חיי עבודה ושיתוף בכפרים עבריים המפוזרים על פני מרחבי המדינה במסגרת המאבק על ביצורה של המדינה ובמסגרת מלחמת הקיום של העם היהודי – עלול לגלות לפתע שהצותא והיחד מכבידים, שהתלות ההדדית מעיקה וכי הנושא היחידי שבו חוזרים ודשים בדיונים הציבוריים הוא המאבק להגדלת התקציב הצרכני. מכאן גם הרקע לתחושה הרווחת שהחיים הקיבוציים כיום ריקים חלילה מתוכן ומשמעות מיוחדים ודומים הם, כביכול, לחיי החברה העירונית האינדיבידואליסטית.
לטעמי, עלינו לחיות יותר ויותר את הבעיות העומדות בפנינו, לא רק בצורת חיים וכישוב קיבוצי, אלא גם כתנועה חברתית – כברית קיבוצית ארצית המצווה להמשיך במפעלי התישבות חדשים, לשאת באחריות לחנוך רעיוני וחלוצי בתנועות הנוער, להוות גורם בחיי הסתדרות העובדים ולהיות מעורבת בחיים הפוליטיים של החברה הישראלית כולה.
עם כל רצוננו להתנזר מדיבור שיש בו אבק של מליצה – אין הצדקה לותר על מה שהייתי מכנה בשם מעמדים ערכיים בקיבוץ. כונתי לשיחות של חשבון נפש, לימי עיון רעיוניים ולדיונים לקראת ישיבות וכנוסים של מוסדות תנועתנו, של האיחוד.
גם האסיפה הכללית יכולה לשמש מעמד ערכי, בתנאי שיהיה בה מפגש דורות שלם ומתח רעיוני מחנך. הסקרים הסוציולוגיים בקיבוצים מלמדים שבישוב הקיבוצי המבוגר פוחת התיאבון להיפגש באסיפה הכללית. גם בחצרים לא מעטים מהשכבה הותיקה מתנזרים מלהשתתף באסיפה. קיבוץ ללא אסיפה כללית פעילה, הדנה בשורשי הקיום והחיים הקיבוציים, עתיד להחלש לא רק מבחינת הדמוקרטיה הקיבוצית, אלא גם ובעיקר מבחינת המתח הרעיוני של חייו.
ועתה - לכוון החברתי. הכוון החברתי קשור בשני ענינים שיש ביניהם קשר הדדי; בטיפוח הליכוד החברתי וביצירת אקלים של מאור פנים ביחסי אדם וזולתו.
כשם שהקיבוץ משקיע מאמץ מאורגן לקידום המשק והשירותים המשותפים – כך חובה וחיוני הדבר להשקיע מאמץ מאורגן לקיום הסולידריות החברתית וליצירת אוירה חברתית שנעים לחיות בתוכה.
זוהי, להבנתי, משמעות ההצעה שנשמעה בשיחות, להקים ועדת חברה פעילה ויוקרתית שאיננה רק כתובת לבעיות האישיות של החבר בעת מצוקתו, אלא היא מהווה סיסמוגרף המאתר בעיות חברתיות באיבן והנוקטת פעולות יזומות לבלימת נטיות הסתגרות ולהגברת המעורבות האישית והליכוד החברתי.
היסוד הנעלה בחיי הקיבוץ הוא יסוד הערבות ההדדית, האחריות של הכלל לכל פרט. הערבות ההדדית בקיבוץ היא ממוסדת ואוטומטית, בזכות מוסדות הצריכה והחינוך המשותפים.
עם זאת – כל אוטומטיות חברתית יכולה לגרום לקהות הרגישות האנושית, להעדרן של תכונות החסד והרחמים, במובן העמוק של מושגים אלה. אחריות הדדית היא ערך שלם יותר ומקיף יותר מרחמים, חסד ואהבה. אבל אסור שחישוקי האחריות הדדית יבואו על חשבון תכונות אנושיות אלו. אוי לנו אם השיתוף הארגוני והמוסדי יהיה על חשבון השיתוף האנושי. המיסוד הקיבוצי צריך להתקים, לא במקומם של יחסים חברתיים, אלא מעל ומעבר ליחסים ידידותיים ופתוחים אלה.
ולאחרונה – לכוון התרבותי. הפעילות התרבותית ענינה בעיצובו של פנאי בעל תוכן, פנאי בידורי וערכי גם יחד. היא קשורה בהרחבת אופקים אישית וביצירת חויות קולקטיביות שיש בהם הנאה לפרט והתעלות לכלל.
הדברים שיש לשקוד עליהם ידועים ומוסכמים. אך אין לאמר נואש לאחר נסיונות שנכשלו וחובה לשוב ולבקש דרכים חדשות וכלי ביצוע בלתי שגרתיים.
יש לעצב מחדש את קבלת השבת בטרם הארוחה ואת לילות השבת שלאחר הסעודה. יש להתמודד שוב ושוב על תכנם המחנך של החגים והמועדים ולציין בצותא ימי זכרון לאומיים ותאריכים היסטוריים משמעותיים.
הכוון התרבותי כולל גם עידודה של יצירה עצמית של חברים, באמנות, ספרות ומחקר והבאתה לרשות הרבים. כמו כן מתחיבת התעקשות חוזרת ונשנית להקמת גופים אומנותיים שלנו – להקת רוקדים, חבורת זמר וצוות נגנים.
אני ממליץ גם על נסיון לקיים שיחות בצותא, חוגי משוחחים, על ספר מענין, על שדור טלויזיה מרתק או על סרט קולנוע דרמטי שעוררו תשומת לב כללית. וכמובן עיתון חי משלנו, טיולים משותפים, מועדון לחבר פעיל – כל אלו רצויים וחיוניים. העיקר הוא שנמנע מצב שבו מתהלכים בתוכנו חברים, וחברים צעירים במיוחד, בתחושת שעמום וריקנות. הכרחי להוציא את הציבור מד' אמותיה של הדירה האינטימית, דירה שחדלה להיות חדר, אל החוויה התרבותית המשותפת.
ולסיום – באחד השידורים ברדיו, לקראת ראש השנה, ראיין הכתב ילדים קטנים שנתבקשו לשגר את ברכתם לקראת השנה החדשה. "שיהיה טוב", "שיהיה יפה", "שנהיה בריאים" – ברכו הילדים זה אחר זה. אך היתה גם ברכה שנשמעה לי משום מה כבלתי שגרתית וכקולעת ביותר. אמר ילד – "שיהיה שלום ושאנשים יחייכו זה לזה".
אכן אנו זקוקים בשנה החדשה לשלום בין ישראל לשכנותיה ולחיוכים בין אדם לחברו בביתנו.
