נווה במדבר,
סיפורו של איש חצרים (קטע)
צבי קרן, 1974.
כא.
"תבורך לנו נר של שבת על כי בשורת מנוחה הבאת לנו, על כי לובן אורך הביא את האור למעוננו וטוהר וזוך. תלוונו שלהבתך, קודש, בימי העמל הקשים, בשדה, במטע ובניר עד כי תשוב ותדלוק עמנו בשבת הבאה."
מדי שבת בשבתו, זה למעלה מ-18 שנים, מלווה אותנו ברכה זו עם הדלקת נר של שבת לפני ארוחת הערב המשותפת, כשהיא מקדימה קריאת פרק בפרשת השבוע וקטע ספרות מעניני דיומא. מעל במה קטנה במרכז חדר האוכל, מודלק זוג נרות, הנתון בפמוטי כסף, והדברים נשמעים בכל רחבי האולם, אשר השולחנות מסודרים בו במיוחד לארכו, עוטים מפות צחורות ויש בהם לאכלס את כל הציבור כולו לארוחה משותפת. הבחורות עטויות במיטב מחלצותיהן ואף הבחורים לובשים חולצות חג צחורות, וכשהכל מתאספים יחדיו, בשעה היעודה – מעין נהורה מיוחדת נסוכה על פני כל ואוירה של רוממות הרוח שורה בכל אתר. בעוד מאזינים לדברי הברכה ולפרקי הקריאה, ממתינים בדרך הטבע, בקוצר רוח לארוחה החגיגית המיוחדת. נדמה שגם פניהם של המגישים התורניים מאירות יותר בערב זה.
לא רק צורת הישיבה – אלה מול אלה בשורות ארוכות – לא רק יפי הבגדים וטעמה המיוחד של הארוחה החגיגית, שניחוחה עמה, מבדילים ערב זה משאר ימות השבוע – איזה יד קסומה מושכת חוט של חן על פני המסובים, צורת הדיבור נעימה יותר ונינוחה יותר והנושאים – מאלה העומדים ברומו של עולם. ברכות של "שבת שלום" מקצה האולם ועד קצהו – יש הקם לברך את רעהו ובני משפחתו בלחיצת יד או טפיחה על הכתף, יש המברך בהינף יד ובמאור עינים. זהו ה"לכו נרננה" של חברי הקיבוץ. "לכו נרננה" של ה"יחד" הנפלא של ציבור חברים, הערבים זה לזה, עם "לכה דודי" ו"בואי כלה". כשאתה יושב לארוחה המשותפת וכבר נתת פיך ב"מזמור שיר ליום השבת", וכבר אתה חש כיצד יחדיו "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה", אתה מאזין לברכת הנר הנאמרת בהטעמה, חש עצמך שותף לעיון קצר בפרשת השבוע, שקטע נבחר שלה מושמע באזניך וכבר אתה מרגיש עצמך יושב בתוך "מקדש מלך עיר מלוכה" – שבת בקיבוץ, שבת של חצרים.
אין לך מעמד, שבו שמחתו של היוגב על השגיו וחרדתו לגורל יבוליו מעורבים יחדיו, כבטקס קציר העומר. בערב חג הפסח, בכל שנה ושנה – אם לא שנה שחונה היא או, חלילה, בצורת גמורה – מקיימים אנו את הטקס בחלקת התבואה הקרובה לבית. באיוושת החרמשים, הנתונים בידיהם המשורגות של היוגבים, קוצרים בתבואה הלחה והירוקה. עם רדת השמש של מחצית ניסן – אתה חש את קולות השמחה של אלה שזרעו בדמעה – שמחה מעורבת בדאגה ובחרדה, שכן עד שיקצרו ברינה, באמצעות הקומביינים הגדולים שיפשטו בשדה ויערכו את קצירם בקול נפץ רב של שיבולים, הערב כל כך לאזנו של הזורע, האוסף את פרי עמלו – יעברו עוד 50 יום. אך אותו יום של קציר העומר כבר השבלים מתנשאות ירוקות ומלאות ונוטעות בך את התקוה הגדולה ליבולי ברכה. בתקוה זו, טעמו של קציר העומר – עד כאן עשתה היד העובדת ככל יכולתה – חרשה וזרעה, נלחמה במזיקים ובנברנים, טיפחה באהבה כל שיבולת ממיליוני השיבולים הפזורות בשדה, ומכאן ואילך הטבע עושה את שלו, ללא עזרה ותמיכה, עד שיבשילו הגרעינים ויאספו אל המיכלים, טרם "יישפכו" על הארץ בבשלותם.
טקס קציר העומר הוא מעין פרוזדור לטרקלין אל החג הגדול – חג החרות, שמסתמל כולו בליל הסדר, הנערך עוד באותו ערב. כמעט מדי שנה בשנה נוהג אני להסתנן לחדר האוכל הערוך לסדר, לפני שיש בו נפש חיה. באותה שעה אני נהנה הנאה מרובה למראה השולחנות הערוכים בצורה נאה מכל טוב ואשר צבעיהם של הסלטים השונים המוכנים בטוב טעם והיין האדום הנתון בבקבוקים, רק מבליטים את צחור המפות וחגיגיות המעמד, עת עוד שעה קלה יתכנסו לכאן קרוב ל-600 אנשים – הכל ישבו צפופים ו"ישתחוו רווחים". פרחי החרציות השזורות, מעשה ידי אמן, בגושים נפלאים של גוונים, ניחוחים וצורה, מביאים את בשמו של האביב אל תוך האולם – פשוטו כמשמעו. "סדורי פרחים" אלה, המרהיבים ביפים ואולי רק אותם סידורים שמכינים להתחרויות בתערוכות הפרח השונות (ואף זוכים בפרסים) יכולים להתחרות בהם – הם הבטוי העז ביותר, הן לטעם הטוב והן להשגים הנפלאים של עובדי חממת החרציות, שמאז 1967 מושכים הם חוט של חן ושופכים נופך של יופי על ענפי המשק כולם.
חביבה עלי במיוחד שעת התכנסות החברים לקראת הסדר, משפחות משפחות, כאשר חברי הקיבוץ מלווים באורחים הרבים – בני משפחה ומכרים – תופסים איש את מקומו, שיועד לו מראש. תוך דקות אחדות מוצא כל איש את מקומו, בשקט ובשלווה, ועל אף הצפיפות המרובה – נינוחות מסוימת שורה על הכל – כל זאת פרי ניסיון וארגון, שנרכשו במשך השנים. אתה מביט בפני הבאים: חברים, ילדים ואורחים, פחות או יותר קבועים למועד זה, והנה אתה מבחין בפני כולם את הדריכות והציפייה לאשר יתארע בשעות הקרובות. כמו לך עצמך, גם לכל אחד מן המסובים, ברור ונהיר כל תג ושיח ושיג ממהלכו של הסדר – הכל יודעים מראש את סדר הדברים וכמעט ברור לגמרי בידי מי ומי יבוצע כל קטע – בכל זאת כולם בציפייה דרוכה, במתח חיובי וחגיגי. דומה הדבר ליהודים, המתכנסים לבית הכנסת לתפילת חג מיוחדת, ואף כי יודעים הם על בורין כל סדר התפילות ואף זוכרים משנה קודמת את סלסוליו של החזן, המאריך בזמרתו בקטע זה או אחר, הכל דרוכים במתח וציפייה. כזו היא האווירה בחדר האוכל שלנו לפני התחלת הסדר – באווירה זו כה קל ונעים להנחותו על פי הכללים והניסיון. כה פשוט ליצור את הקשר בין המבצעים והציבור, הנוטל חלק ארי בכל מהלך הערב, אם בשתיקה שבהקשבה ואם בשירה בציבור, העוברת כחוט השדרה בכל מהלך הערב.
