"הקרב על חצרים" (קטעים)
חיים גורי
התפרסם בעיתון "למרחב" ביום י"ד תשרי תשכ"ז - 28.9.1966 במלאת 20 שנה לעלית י"א הנקודות להתיישבות בנגב.
[...]
בעשרים בדצמבר 1958 נערכת במקום אסיפת חברים ובה אומר אהרון: "בשטחי סלק הסוכר נתגלו כתמי מליחות ובסיסיות גבוהה ונראה, כי כל השטח המישורי לוקה במגרעת זו".
אנשי המקום יודעים זה כבר את האמת – הם עלו על קרקע שאינה מן המשובחות. במשך הזמן קיוו והאמינו, כי איכשהו תוך עבודה ומסירות והתאמת גידולים ושיטות עיבוד, ישכילו להתגבר על מגרעותיה של אדמתם. מקץ תריסר שנים מתברר להם כי האדמה מלוחה וכי היבולים מעטים ועמלם לשווא – ועד אנה ועד מתי?
מזכירות המשק מתאספת לשלוש ישיבות גורליות,
ממשיך אהרון ואומר: "לפנינו שלוש אלטרנטיבות: א. להמשיך במקום. ב. לקבל משבצת אחרת לגידולי שלחין. ג. לעזוב את המקום".
אם נשארים, ממשיך האיש, יש לבצע: א. רשת צפופה של בדיקות קרקע, דבר שיצריך סכום כסף נכבד; ב. תוכנית פעולה להשבחת הקרקע; ג. להיכלל כמשק מודרך (אחריות הסוכנות לגידולים ולטיוב).
"ההחלטה לכאן או לכאן היא בידינו".
"להיות או לחדול".
האיש שרשם את הפרוטוקול אותו ערב רשם בשוליים את הכותרת: "להיות או לחדול".
להלן אני קורא: "נימוקים ב ע ד השארות –
קשר למקום
סיכויי המקום אינם אבודים אלא שדרושה סבלנות מרובה.
אפשר למצוא שטח מתאים למטע.
לפתח רפת ולול.
לפתח גדולי תעשיה, כותנה למשל שהצליחה אצלנו במיוחד".
"נימוקים נ ג ד השארות –
מה טעם לפיצול האדמות והאבקות נואשת על המקום הזה?
יש צורך לקצר את החזית, לאחד משקים צולעים, ליצור אזורים קיבוציים.
הדבר שיקבע את הרנטביליות של המשקים והקיבוצים הוא הוצאות החינוך. הקטנת ההוצאות תיתכן רק בבתי-ספר אזוריים.
יש טעם להתאחד עם משק אחר ולהוות ביחד כוח חזק. יש משבר בתנועה הקיבוצית ומשקים חלשים לא יחזיקו מעמד".
אני ממשיך לעיין בפרוטוקול. לא אין זה דיון שנתפרסם ברחבי הארץ, אף שהוא אחד הדרמטיים ביותר שקראתי מעודי:
"ד נ י נגד עזיבה בעיקר בגלל נימוקים רגשיים. הפאניקה מוגזמת. היו כאן גם הצלחות. הצלחנו גם ביבולים מסוימים של שעורה וסורגום. ויבולים מוצלחים שמתקבלים פעם אחת עלולים להתקבל פעמים נוספות. השטיפה איננה עניין של דורות"
הוא אומר במרירות: "קשה להתקל באנשים הטוענים כי נמאס להם להשקיע כוחות בלי לקבל תוצאות משביעות רצון". ולבסוף: "במידה שלנו יש זכות לתבוע עזיבה של המקום הרי יש עוד לתריסר משקים אותה זכות ואיננו רוצים לשמש דוגמה".
הטוענים, כי יש לעזוב ולנסות במקום אחר נרדפים, מסתבר, על-ידי הרגשת בושה: משקים אחרים, בני גילנו, פורחים, והולך להם, ואילו אנו דורכים במקום, פוחתים והולכים, הרי לא בנו האשם אלא באדמתנו. עד מתי נהיה סמוכים על שולחן הסוכנות? רצינו להיות אבאנגרד והנה אנו נתמכים ומזדנבים מאחור".
אומר צביקי: "מה יהיה גורל המקום אם נלך מכאן?"
משיב לו גידי: "בסוכנות אמרו שיש קונה למקום".
אומר אבי: "טרם הגיעה שעת ההכרעה. יש לאמוד את הסיכויים. אם אין – יש לזוז; אם קיימות אפשרויות של קיום כלכלי והטיוב רנטבילי – יש להישאר". תובע תשובה ברורה של המוסדות לגבי הסיכויים כאן.
הבא אחריו הוא חבר בשם זולץ: "אני מסכים עם אבי אך התשובה עדיין בגדר נעלם. האדמה דלה. הסיכויים מעטים. הכסף יכול להיות מושקע במקום אחר. מן הניסיונות שייערכו כאן לא ייצבר לקח, כי לפנינו מקרה בלבד. ההצלחות הן מקריות". להלן שואל זולץ את השאלה המעיקה על הדיון ללא הרף:
"כמה אנשים יחזיקו מעמד עד שהמשק יגיע למצב רציני? אין טעם להישאר כאן".
מסתבר כי כל היושבים בחדר האכילה ומתדיינים עד שעת לילה מאוחרת מבקשים, כי ייאמר להם משהו ברור לכאן או לכאן, כי גורם כלשהו בעל סמכות ואחריות ייתן במקומם את התשובה.
עודד: "שהמוסדות יגידו שיש טעם ואז נשאר ולא – נלך, אך לא לפני שיאמרו שאין טעם".
כאן מתערב צביקי הנוקט לכל אורך הקו עמדה נחרצת בעד השארות: "אני אופטימי. מקור האכזבה הוא בקנאה כלפי מצליחנים יותר. אני משוכנע כי יגיע זמן שקרקעות כמו חצרים תצטרכנה להיות חקלאיות. מי יעבד את האדמה הזאת, אנחנו או אנשי קוצ'ין? לא רוצים לחיות על נדבות, נכון, אך אין אלה נדבות".
אבי: "משקים שהיו מסכנים מאד ונשארו הם היום משקים פורחים. כשיושבים במקום אין עוזבים אותו".
סוף פסוק זה כמו בא לסכם את הוויכוח אחת ולתמיד אך הדיון נמשך ללא הרף.
אני מגיע לאחד הקטעים המזעזעים ביותר בפרוטוקול הזה: "השאלה היא אם אומרים היום לנוער שיושבים איפה שמשתלם. במידה שנוער יראה שלא כל כך חשוב לקבוץ לשבת במקום מסוים יהיה לנו נזק עצום בקרב הנוער".
הזמן – סוף שנת 1958. הארץ שטופת "פרוספריטי", מצב הבטחון השוטף מניח את הדעת, רבים מתעשרים במהירות מסחררת, ימים נורמליים של מדינה נורמלית, שרוב אזרחיה מתנהגים לפי חוקי ה"כדאי לי". אותה שעה יושבים בפינה נידחת בנגב עשרות צעירים וצעירות ומנהלים דיון נוגה מאין כמוהו על פני אדמתם הדלה והמאכזבת. איש אינו מקשיב לדיון הזה מלבד הצעירים הללו, החייבים להכריע לבדם על גורל המקום הזה, אך הם משוכנעים בעומק לבם, כי ה"נוער" הישראלי ניצב כעת קשוב ודרוך וממתין להחלטתם, כי הכרעתם שלהם אינה נוגעת אך ורק להם אלא נוגעת לכל האומה ועשויה, חס וחלילה, לגרום "נזק עצום בקרב הנוער".
דומה, כי בשום מקום על פני כדור הארץ לא יכולה הייתה להתנהל אותו לילה שיחה דומה, כי בשום כפר נידח על פני מפת העולם לא אמר איש לרעיו מה יאמר "הנוער" אם ניטוש את המקום הזה.
ו"הנוער". אותו "נוער", הידע אותו לילה כי מישהו מביאו בחשבון, כי מישהו קובע את גורל חייו לאור הנזק העשוי, חס וחלילה, להיגרם, כביכול, לנפשו שלו?
רק קנאים ומהפכנים יודעים ויכוח כזה המערב את בעיית מליחות הקרקע הדלה עם נפש הנוער הישראלי, שרובו היה טרוד אותו לילה באלף דברים הרחוקים מרחק שנות אור מן הקרב הבודד שנערך בחצרים אותו ערב.
