על סיפורו של ס. יזהר: "העלאת המיכל"
באביב שנת 1948 הגיע לקיבוצנו, חצרים, שנקרא באותם הימים קלטה, הסופר ס. יזהר, לבקר את חברתנו חיה'לה, שהיתה תלמידתו בבית הספר ביבנאל שנים מספר לפני כן. הנגב היה במצור. קלטה, נקודה מבודדת ליד העיר הערבית באר שבע ונראה היה שימים קשים נכונו לנו.
יזהר נשאר אצלנו כשלושה ימים עד שנמצא לו "אוטו" לצאת ולהמשיך בדרכו. בינתיים הסתובב בחצר ומה שראה ושמע כתב בסיפור הנפלא "העלאת המיכל", שהתפרסם באותה שנה בשני המשכים ב"דבר לילדים" ואחר כך בקובץ "שישה סיפורי קיץ".
יזהר מתאר בעט אומן את חיינו בקלטה, את הנוף, את מזג האוויר, את האנשים (אני יכולה לזהות כל אחד מהם) את מצב הרוח, הדאגה, ההתארגנות שלנו לקראת הימים שיבואו, את הווי החיים של צעירים בני עשרים בנקודה קטנה, במרחבי הנגב.
יצאנו נשכרים מן הביקור של "מין אורח-פורח, שנשר בדרכו אצלנו, ולא נסתייע לו עדיין לתפוש אוטו ולצאת מכאן, והיה יושב אצל השער ומביט בכליון אל אבק הדרכים".
יש בידנו מזכרת ספרותית משנת המצור והמלחמה שעברה עלינו בתש"ח.
רות קרן, חצרים, נובמבר 2005.
"העלאת המיכל" (קטעים)
מאת ס. יזהר
(התפרסם בזמנו ב"דבר לילדים" ואחר כך בקובץ "ששה סיפורי קיץ".)
יום אחד כשנמוג ענן האבק הסמיך אצל שער הגדר, נתעכבה מכונית בחצר ובקע מתוכה אחד בחור, רציני למראה, וביקש ממי שעמד על-יד השער לקרוא אליו מיד את צביקי, והלה גם נתן קולו בשאגה מלוא החצר, וזו הלכה עם הרוח וכנגדה, ובשדות הריקים שמסביב, אלה החיוורינים, שאגה אחת טובה שהרחיקה וחזרה והביאה עמה אחר-כך את צביקי המבוקש, והוא עלם צנום ומזורז ושערותיו פרועות לו על מצחו, ולאחר שאותו זר תמהוני סח עמו בפינה בלחישה, חזרה המכונית והעלתה אבק ונבלעה בו, ואף צביקי חזר והוא מחריש על כובד דברים שנודעו לו.
[...]
לאחר ארוחת הערב טָפַח צביקי על השולחן וקם וניצב על רגליו, וסילק את שערו מעל מצחו, וגם קומתו הקצרה וגם רזונו וגם חיוכו נשכחו, ונראה אז בעליל איך הוא צביקי אחראי ומיושב בדעתו וכולנו תלויים במוצא-שפתיו. יענקלה, וחצי פרוסה בפיו, וליבקה והפרוסה כולה בפיו – גם הם נדמו ולא העירו הערות. על צד האמת היתה שרה'לה, ועוד מלה לא נאמרה, נכונה לתת קולה בבכי. ואילו כל מה שאמר לנו צביקי אז לא היה אלא נאום קצר ולו הקדמה קצרה, שבאה תיכף-סמוך למה שאמר: חברים, אני רוצה לומר משהו.
ואמנם, בסוף דבריו היה ברור לכל, בלי מליצות בלי חכמות ובלי ציונות, ש"המצב מתוח" וש"מחכים למשהו", וכי על כן אסור להתרגש אלא רק להתכונן ולהיות ערנים, וכי גם תמרון ייערך בעוד-מה, ואסור לא לזלזל ולא לצחוק, ולא להשאר בחדרים עם האזעקה, אלא לרוץ, ולהגיע לעמדות, ולהיות בסדר, ויתר הדברים יבואו בשעתם, לאחר אותו התמרון הנ"ל. יש שאלות?
[...]
קפצה אז רותי "הקטנה" (כלל אינה קטנה כל כך) והחטיפה שלוש שאלות בשטף-לשון אחד: ראשית – לבית הבטחון אין מים. שנית – עדיין לא סככו רשתות-מגן לחלונות. שלישית: ידוע שפתח-הבית צר מהכניס אלונקה.
כאן נשתהתה רגע איזה מציאות אחרת, שכבר היתה נשכחת, וחזרה והביטה בנו בכובד ראש כדי שהות-מה.
החלטנו לעשות מחר הכל, גם לרַשֵת את החלונות וגם להעלות את מיכל המים הישן, זה שהיה לנו בטרם קיבלנו את הדוּד האדום החדש, על גג בית הבטחון להיות שם לשעת הדחק. ורק מה שנוגע לאלונקות – משכנו בכתפנו, לפי שלא נוח להרהר במה שלא נוח.
[...]
שכבנו לישון והשארנו את השאר, את הלילה, ואת העניינים, ואת הכל על השומרים ועל הירח, את כל היישוב שלנו, אשר אם תרחיק ממנו כמלוא צעדים עשרים-שלושים, מיד מתכווץ הוא היישוב הלז על הצריפַיים שבו, ועל בית-הבטחון והמחסן וחדר האוכל והמקלחת והדוּד האדום, וחצי תריסר האהלים, לרבות שני תריסרי העצים – רכי שורש כאלה, ורטיטי נוף, כמתייראים לנפשם – ואפילו תוסיף את צינור המים החדש, ואת המים שבאו לפני שבוע, ואת התירס שכבר נובט למטה בערוגות, ואת כל כולו של היישוב שלנו עם שלש עשרות האנשים אשר בו – מצטמצם לאיזו נקודה אחת פעוטה ובטלה בחלל המחוויר, בתוך אלפי הדונם של שממה, של מרחק, של לבנונית-פראית, של שתיקה לועזת, של בדידות חדגונית, של מרחבים, ומרחבי-מרחבים, ושל קליפת אגוז על-פני תוהו-ים, והכל נעשה אז כל-כך זקוק לרחמי-אם ולאבא חזק, שיבוא ויושיע בידו הבטוחה – עד ש... האל יודע עד היכן, ובלבד ששומר ישראל לא ינום ולא יישן – אנחנו, לפי שעה שכבנו לישון.
