עשור חמישי 1986-1955
עשור חמישי 1986 – 1995
רמת חיים
רמת חיים - העשור החמישי 1986 - 1995
פתחנו את העשור במסיבה רבת משתתפים לציון יום-הולדת ה-40 שלנו. במחזמר עליז, כולו תוצרת עצמית, עם שפע שירים וריקודים הבאנו את סיפור עליתם וקליטתם של חברי חטיבה ה' בחצרים.
זוהי תקופה של חוסן כלכלי. נטפים צמחה והתרחבה. ענפי המשק ה"ותיקים" התבססו. התחלנו בגידול חוחובה. הוקמו משרד עורכי דין והגלריה "אמנים בלול".
בשנת 1991 הפך בית הספר היסודי שלנו לבית ספר משותף עם משמר הנגב וקיבל את השם "נווה במדבר". השיתוף הזה החזיק מעמד 5 שנים.
בשנת 1992 הוקם שבט הצופים בחצרים והוא תנועת הנוער שלנו עד היום.
באותה שנה הוסב הבית הקיצוני בותיקן הישן ל"סב-יום". בהתחלה שימש רק כמקום מפגש ועבודה להורי החברים. במשך הזמן הורחב והיה גם למקום מגורים להורים וחברים שנזקקו ללווי צמוד בכל שעות היום.
בשנת 1990 התחילו להתקין מזגנים בבתי החברים, תחילה לותיקים יותר ותוך שנים מעטות השלימו את המבצע לכל הציבור. כאן המקום להזכיר שהמזגנים החליפו את תנורי החשמל והמאווררים. ולא נשכח גם את תנורי ה"פייר-סייד" שחיממו את בתינו חורפים רבים, לפני כן.
עם הגיע גל העלייה הגדול מברית המועצות לארץ, הצטרפנו לפרויקט הקליטה של התנועה הקיבוצית, "בית ראשון במולדת", וקלטנו עולים חדשים לשהות זמנית אצלנו. הם למדו עברית, עבדו, ועשו הכרות ראשונה עם הארץ. קיבלנו לצורך זה קרוונים, שהועמדו בפאתי גבעת העלייה. כעבור שנה או קצת יותר יצאו העולים להשתקע במקום הקבע שבחרו להם. אחדים נשארו כאן והתקבלו לחברות. בשנת 2004 הופסק הפרויקט.
בשנת 1994 נפתח האולפן לעברית בחצרים והוא פעיל וקולט עולים, תיירים וצעירים, עד היום. בכל שנה מתקיימים שני מחזורים, אחד מהם של צעירים חברי תנועות נוער ציוניות מברזיל.
בעשור הזה קלטנו גם צעירים, בוגרי תנועת הבונים-דרור מדרום אמריקה. גרעין "מצודה" מארגנטינה ובוגרי תנועה מברזיל. האחרונים מגיעים אלינו מדי שנה, בקבוצות קטנות. רבים התקבלו לחברות והשתלבו בחיינו.
בינואר 1992 הוקם אולפן הוידיאו "כאן הפקות". הוא מלווה את חיינו במגזינים של חדשות ואירועים מקומיים, שנקראו קודם "חץ", ועכשיו - "ששי בשש". הוא מתעד מסיבות וחגים כלליים ופרטיים ומפיק סרטים לפי הזמנות של חצרים, נטפים, חברים ואנשים אחרים.
בשנת 1994 יזמו חברים שלנו, עם חברים מקיבוצים אחרים, את ההתארגנות של "קיבוץ תמיד", שממנה צמח אחר כך הזרם השיתופי של התנועה הקיבוצית.
באוקטובר שנת 1994 הוחלט לפתוח תוכניות פנסיה אישיות לחברים, מה שתרם להבטחת הרגשת הביטחון הסוציאלי של החברים.
כבר שנים רבות יוצאים חברים רבים ללימודים גבוהים. ועדת הלומדים מאשרת יציאה של כ-8% מן החברים ללימודים. בני המשק זכאים ל-15 שנות לימוד. הצעירים אינם נכללים במכסת הלומדים הכללית. בני המשק שבוחרים לעזוב את הקיבוץ, זכאים ל"מענק בגין הורים", שמאפשר את הלימודים האלה.
בסוף העשור החמישי מנתה אוכלוסיית חצרים 887 נפש, מהם 341 חברים, 255 ילדים, ו-291 אנשים אחרים (הורים, נקלטים, בנים שאינם חברים וזמניים).
תאריכון 1986 - 1995
הבנייה בחצרים, 1986 - 1995
| המבנה | גמר בנייה | הערות |
|---|---|---|
| שכונת דניה, 6 בתים | 1989 | 18 דירות. שיפוצים בשנת 2003. |
| שכונת אבוקדו ב', 2 בתים | 1991 | 6 דירות. שיפוצים בשנת 2002. |
| 10 קרוונים לעולים | 1991 | פעלו עד שנת 2004. |
| סב-יום | 1992 | בית מגורים בותיקן הישן הוסב למטרה זו. |
| בית המנהלה | 1993 | מאז הוגדל ונבנתה קומה שניה. |
| שכונת הבאר, 12 בתים | 1995 | 24 דירות. שיפוצים בשנת 2004. |
קיבוץ ויהדות
גדעון אלעד
קטעים מדברים שאמר בשיחת חברים שהתקיימה ביום הכיפורים תש"ם (1979)
- בכל פעם, כשאנשים בתולדות בני האדם דיברו על הניסיון או הרצון לחיות חיים יותר ערכיים, הגיעו למסקנה שיש להשתית את החיים על יותר שותפות בין בני האדם. חיים ערכיים, חיים של יותר משמעות, חיים יותר טובים, כל הדברים האלה באו בד בבד עם חיים שיש בהם יותר שותפות. מן האיסיים, דרך המנזרים הדתיים, ועד לאחרונים הביטניקים וההיפים שבעצם לא חדלו עד היום, וכמובן הקיבוץ.
- לפי דעתי היסוד הרציני ביותר שאתו צריך להתמודד, הוא הממד הרוחני. השאלות שלנו נגמרות ומתחילות בשאלות הרוחניות. ואנחנו מוכרחים לדעת את זה. אלה מוטיבציות העבודה, מוטיבציות החיים. אלה הם השאלות היסודיות. כל השאלות האחרות הן משניות.
- ההתמודדות עם הממד הרוחני של החיים היא התמודדות היסוד. אני חושב שבקיבוץ הדבר עוד יותר חשוב, משום שאנחנו ביסודו של דבר תנועה רוחנית.
- המוקד בחיים הוא לא האני אלא הזולת. נורא מוזר, כי כל התרבות האמריקאית-המערבית שאנחנו מדברים עליה, מדברת על מוקד החיים – האני. אצלנו מוקד הקיום בחיים הוא הזולת. מה שמיד צומח לפניך זה העניין של עשית צדקה. מה זה לעשות צדקה? צדקה נגזר מ"צדק", לעשות צדקה, זה נורא לא נעים פה לדבר בקיבוץ, בין פועלים, אנשים שמרוויחים כסף, לדבר על עשית צדקה. זה נשמע מאד מאד שלילי. אנחנו לא רגילים לזה.
- הרמב"ם (בימי הביניים), מדבר על שמונה מדרגות של צדקה... המדרגה העליונה – "זה המחזיק ביד ישראל שמעד, שנעשה עני, ונותן לו מתנה, או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות לשאול." זאת צדקה. עכשיו בקיבוץ, במערכת הרוחנית שבקיבוץ, אנחנו שותפים אחד עם השני בכל, במערכת החיים שלנו לא יכול להיות עני בכלל. הקיבוץ היה מעבר לאופק של הרמב"ם, זאת המדרגה התשיעית של הצדקה, של מערכת החיים שלנו. יש שאלה אחרת, של איך אנחנו מתייחסים לאנשים שבחוץ. אז אני חושב, למה הבאתי את זה כדוגמה, כי אם אנחנו מתחילים להבין מה בעצם אנחנו עושים, זו לא מעורבות חברתית בלבד, המילים חשובות, ההתייחסות הרוחנית חשובה, זה בקונטקסט רוחני שיש לו שורשים עמוקים אל המקום, אל הקונטקסט הרוחני היהודי שלנו.
- אני חושב שצריך לחדש לימוד של הורים וילדים. לימוד במשפחה – סיפור, לימוד, שיחה. סיפור כדוגמת הסיפור החסידי או סיפורי האגדה, שהם מקרינים בעצמם, אפילו לא צריך לפתח מוסר השכל, כי אז מקלקלים אותם. או קריאת עגנון, או קריאת שיר. למה אני חושב שזה חשוב, משום שבתא הזה, במשפחה קורים שני דברים, לדעתי, כשאנשים משוחחים, בנים או בנות עם הורים, מתאשרים לעצמם, באל"ף, מבחינת האושר וגם מבחינת האישור להווייתם.
- בקיצור, אני חושב שאנחנו נמצאים במצב קשה משום שאין לנו קונטקסט רוחני. אני חושב שהניסיון לאמץ את הקונטקסט הרוחני של הסוציאליזם החילוני של הציונות החילונית נכשל לחלוטין. הניסיון לאמץ את הקונטקסט הרוחני של הסוציאליזם מכל הסוגים שלו, אני לא חושב שעלה יפה, וערכיו צריכים להתמזג בקונטקסט היהודי הרוחני. אני בהחלט הייתי מוכן להגדיר את עצמי כסוציאליסט, אבל אני חושב ששורשי הקיום שלנו והאחריות שלנו היום היא פשוט לקיום יהודי, ואין מי שיעשה את זה.
