יהודית מינצר

נתקלתי בשמה של יהודית מינצר ככותבת פרוזה, ובעיקר שירה, בספרו ה"עתיק" מאד של בן ציון תומר, "אדום ולבן, וריח תפוחי זהב" - סיפור עליית יהודי טהרן. כושר הביטוי של יהודית ויכולתה לתאר את סבלותיה היא, סבלות משפחתה, ואלה של מאות אלפי העם היהודי שאולצו בתחילת מלחמת העולם השנייה, לנדוד מבתים חמים בפולין, למזרח המדינה שהייתה כבר תחת כיבוש סובייטי, מדהים! וכך הלאה - התיאור המאד אוטנטי של הגרוש לסיביר בברית המועצות, החיים הבלתי נסבלים בעליבות הטייגה והטונדרה, ואחרי כשנה - המעבר לאוזבקיסטן, החיים הקשים מאד שם, אובדן הורים, יתמות ומאמצי על להישרדות עד ההצלחה להגיע לפהלבי בחוף הים הכספי בצד הפרסי, ומשם לטהרן. גם את הדרך של ילדי טהרן לארץ ישראל (לקראצ'י שבהודו/היום פקיסטן, ומשם הטלטלה הארוכה באוניה רעועה עד קנטרה שעל תעלת סואץ במצרים, ומשם בעוד רכבת, הפעם לרחובות ועתלית), הכל מתואר על ידה בצורה רגישה יוצאת מהכלל, הממחישה באופן כל כך מרגש את קשיי החיים שנערה כל כל צעירה הייתה צריכה לעבור. והטראגי מכל - דווקא שהגיעה יהודית לחוף המבטחים בקיבוץ אפיקים, חלתה ונפטרה. מאמצי ההישרדות העילאיים - היו לשווא...