קיבוץ חצרים
 
            "חצרים תשב קידר" (ישעיהו מ"ב)
 
            חצרים במקרא:
            משכנות קבועים,
            מוקפים גדרות אבן,
            מחסה לאדם ובהמה.
 
           חצרים באוגרית: מכלאות צאן.
           חצ'ירה בערבית: ישיבת קבע.

חצרים שוכנת כ-6 ק"מ מערבית לבאר-שבע, באיזור שחון יחסית, שכמות המשקעים הממוצעת בו מגיעה עד 180 מ"מ בשנה (מרובות באיזור זה שנות הבצורת, בהן אין כמות הגשמים מגיעה אפילו לכדי 100 מ"מ).

בשלהי שנת תש"ו (1946) התאחדה קבוצת הצופים, אשר קבלה הכשרתה בדגניה א' ובאפיקים, עם קבוצת נוער עולה מ"ילדי טהרן". שתי הקבוצות שרתו אז כהכשרות מגויסת במסגרת פלוגה ג' של הפלמ"ח.

הקבוצה המאוחדת התכוננה, כמקובל באותם ימים, ליסד פלוגת עבודה באחת המושבות ולחכות בתור למקום התישבות. מאורעות אותם ימים – ה"ספר הלבן" על חוק הקרקעות שבו מאבק הישוב היה אז בשיאו, דחקו לנו את הקץ, ובעוד אנו עושים הכנות אחרונות ליציאה למושבה, נתבשרנו כי נבחרנו להיות אחת מי"א הקבוצות שתעלינה להתישבות במסגרת "מבצע נגב".

חמש חברות צעירות ועשרים וחמישה בחורים היוו את הגרעין החלוץ להתישבות החדשה. ההתלהבות היתה גדולה והיא לא דעכה במאומה גם כאשר גלינו לפנות בוקר, כי ביתנו החדש אינו אלא גבעה חשופה בלב מדבר שומם רחב ידיים – רק "שיטה סלילנית", אחת ויחידה נראתה בשטח מאופק עד אופק.

השנה הראשונה עברה עלינו בעבודות חוץ שונות, שהחשובה שבהן היתה הנחת קו המים (צינור בקוטר שישה אינץ') שנתמשך מאיזור גבר-עם - ניר-עם, לאורך הכבישים ודרכי העפר הציבוריים, בואכה חצרים. שנה מיום בואנו למקום הגיעו המים הראשונים ומיד החילונו בהכנת הקרקע להשקייה. מציאותם של מים בפי הצינור שימחה, כמובן, כל לב, אך עתידנו החקלאי עדיין לוט בערפל, שכן עמדו לרשותנו לא יותר משש מאות דונם קרקע בתולה בהם נאחזנו.

נסיונותינו הראשונים לניצול המים לחקלאות הושמו לאל באיבם – החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה עברית בחלק מארץ-ישראל (29/11/47) הביאה לגל התפרעויות של הערבים, אשר אחת מפעולותיהם הראשונות היתה ניתוק קו הצינורות המוליך מים לישובי הנגב, ושוב נותרנו צמאים למים עד לאחר תום מלחמת העצמאות.

עם זאת, נתברר לנו אז, שעצם שבתנו במקום הזה מילא משימה מדינית חשובה, שכן קבע במפות האו"ם את דבר הצבת הגבול של המדינה העברית סמוך מאוד לבאר-שבע והותיר את כל המרחב דרומה ומערבה לחצרים בתחומי המדינה העברית.

 

מלחמת השחרור עברה עלינו כישוב משלט, המגן על עצמו ומשמש קרש קפיצה לכיבוש באר-שבע ולאחריו לשחרור הנגב הדרומי כולו. עם שוך הקרבות שוב נתפנינו, וביתר שאת, ליצירה המשקית. בעיית שטחי קרקע לעיבוד שוב לא הייתה קיימת – מרחבים עצומים עמדו לרשות כל יד שתעבדם. עד מהרה שוקם קו הצינורות ושוב היו מים בחצרים. האדמה הורוותה, זרעים נטמנו בה ושתילים נשתו והיינו מצפים ליבולי ברכה, אך אלו לא באוץ עם בדיקת הענין במשך שלוש שנים ומעלה נתברר שהאדמה עליה אנו יושבים, מלחה היא ולא תצלח לחקלאות, על כל פנים לא בדרכים המקובלות. עונה אחר קודמתה נתנסינו בנסיון עגום זה ולא נמצא לנו פתרון מניח את הדעת.

בשנים אלו גדלו בינינו הילדים הראשונים. בעיות החינוך של ילדים מועטים אלה המחישו לנו יותר ויותר את עובדת היותנו ישוב בודד, במרחק רב מכל ישוב קיבוצי שכן.

 

 

בעיית הקרקע והאכזבה החקלאית, יחד עם הרגשת הבדידות, העמידו את החברים מספר פעמים בפני הספק אם כדאי להמשיך ולשבת במקום הזה דווקא. חברים לא מעטים עזבו את הקיבוץ בשנים קשות אלו והבעיה הלכה והחריפה, עד שבשנת תשי"ט (1959) כמעט עמדנו

בפני הכרעה לעבור מכאן להתישב מחדש במקום אחר.

 

תוך כדי הדיונים הקשים והנוקבים, נתברר לנו שבעיית המלחה איננה של חצרים בלבד, אלא שרבות מקרקעות הנגב, מזרחית ודרומית למקומנו, לוקים באותה צרה. אצלנו נצטבר ניסיון של כעשר שנים של טיפול בבעיה וידענו שאין רבים כחברינו החקלאים, אשר יכלו לתרום

לפתרונה ולהבטחת המשך התישבות באיזור נרחב זה. הכרה זו והחלצותם של מוסדות המישבים לעזרתנו, הביאה להחלטה נחושה להשאר כאן ולמצוא את הפתרון הנאות

לטיוב הקרקע.

היום יודעים אנו כולנו שהיתה זו החלטה נכונה, שכן במשך השנתיים שלאחריה שטפנו את הקרקעות בהצלחה, התאמנו את העיבודים והגידולים ולשמחתנו החלה האדמה להניב פריה. משקנו הפך למשק שיש בו חקלאות ענפה אשר עובדיה מתפרנסים בכבוד. ליבנו רחב המראה פסיפסי ירק, מרחבים מעובדים, מטעי עצי פרי וקולות טרטור טרקטורים במדבר.

התפתחותו המהירה והגדולה של המשק החריפה במיוחד את בעיית כוח האדם. על אף הזרם הרצוף של השלמות מתנועת הצופים בארץ, עז היה רצוננו למזג בתוכנו חברים עולים מחלוצי התפוצות, ומשנת 1955 השלכנו את יהבנו על תנועת "איחוד הבונים" בדרום אמריקה והמתנו לגרעיני עולים משם.

בשנת 1962 יצאו שליחינו הראשונים לארגנטינה ובשנת 1965 החלו להגיע אלינו ראשוני "חטיבה"  של התנועה מארץ זו. בשנת 1990 נקבע קיבוצנו כמשק יעד לתנועת "הבונים דרור" מברזיל. קבוצות שונות של תנועה זו באות אלינו לתקופה של עבודה במסגרת תכניותיהן החינוכיות בישראל, ובוגרי התנועה המחליטים לעלות לארץ רואים בחצרים את ביתם. היום מהווים החברים שהגיעו אלינו מן היבשת הדרום-אמריקאית כמחצית מכלל החברים בקיבוץ. התמזגותם בחברה הישראלית שלמה ומוצלחת ותרומתם לעיצוב דמותה של חצרים מכרעת. הצטרפות העולים נמשכת.

 

בשנת 1965, (לאחר משבר המלח), עבר הקיבוץ, כרוב הקיבוצים בארץ, לפיתוח ענף תעשייתי. הסיבות לכך היו ההבנה בצורך לגוון את מקורות הפרנסה, הגבלת מקורות  המים המוקצבים לחקלאות והרצון להענות לצרכי עבודה של חברים מתבגרים. פיתחנו מפעל לייצור ושיווק מערכות השקייה בטפטוף – הוא מפעל "נטפים". המפעל התפתח במהירות רבה, והרבה מעבר למצופה בעת הקמתו. בשלב מוקדם נוצרה שותפות עם הקיבוצים מגל ויפתח. כיום הוא המפעל הגדול בארץ ואחד הגדולים בעולם בתחום ההשקייה בטפטוף. הוא מוביל בפיתוח והפצת שיטת ההשקייה המודרנית הממשיכה לכבוש מקום נכבד במערכות ההשקייה בארץ ובחוץ-לארץ. "נטפים" מוכרת את מוצריה ואת הידע שלה לארצות רבות ברחבי העולם והוכרה כיצואן מצטיין. במפעל זה עובדים כיום כ-200 חברים וחברות, מספר הורי חברים וכן חברי קיבוצים מהסביבה וכן עובדים מכל יישובי הסביבה כולל באר-שבע. בתחילת שנת 2000 חברו שלושת השותפים חצרים, מגל ויפתח והקימו תאגיד משותף, תאגיד זה מצרף לשורותיו משקיע זר בשנת 2006 לאחר ששנים ראשונות לאחר הקמת התאגיד חלו שינויים כלכלים שונים שחייב את התאגיד לצרף לשורותיו גורם שיכניס הון ויזרים דם חדש לעורקיו. נפל הפור על שתי חברות להשקעות בעלות הון "מרקסטון-וטנא" איתם נחתם הסכם והצטרפו רשמית ביום ג' ה- 21/3/2006 כשותפים בנטפים בע"מ .

 

היקף הענפים במשק החקלאי הצטמצם בשנים האחרונות. בבית עברנו לגידול אחד בלבד חוחובה, הגידול התרחב בשנה זו מסביב לקיבוץ ומשתרע על שטח של 2300 דונם ממנו מפיקים שמן המשמש בתעשיית הקוסמטיקה. אנו מטפלים בכל, מגידול הפרי ועד מכירת השמן, כיום לאחר שיפוץ של מבנה הסילו בו אנו ממצים את השמן ואיחסונו בתוך חביות. בשנים האחרונות קוצצה מכסת המים בשל בעיות במדינה. חלק מן המכסה מומר בשימוש

במי ביוב בהם מושקית החוחובה, וחלקה האחר משמש את הגידולים באיזור ברור-חיל (60 ק"מ צפונית לחצרים) בו בבעלותנו 6500 דונם, רובם בהשקיית בעל. מגדלים שם

לסירוגין חיטה, אפונה לשימורים, חמניות, שחת, חימצה, אבטיחים לגרעינים, תפוחי-אדמה ובטנים. בבית קיים ענף בעלי-חיים אחד בלבד: רפת בעלת כ-300 חולבות.

כענף מיוחד פועל בקיבוץ משרד עורכי-דין. חברים רבים מבעבר עובדים מחוץ לקיבוץ והכנסתם מהווה תרומה משמעותית.

יוזמה של שני חברים הניבה את מרכז "אמנים בלול" המכיל נפחיה אמנותית, מפעל לבגדים מבדים אמנותיים ("קפלים"), תצוגות וסדנאות של אמנים שונים.

כיום פועל במקום פאב "המסגריה" שהוקם ע"י  צעירי הקיבוץ. המקום כיום משרת את צעירי הקיבוץ וכן צעירים אחרים מרחבי הנגב בימי חמישי ושישי.

כל המשק המגוון הזה נישא על כתפי 440 חברים. כשמונה אחוז מחברי הקיבוץ יוצאים מידי שנה ללימודים גבוהים. דור שני של בנים כבר נושא בעול. יש בנים שבוחרים בחיים לא קיבוציים. קבוצה גדולה של בנים למעלה ממאה – נמצאת בשנת שרות, בצבא, בלימודים

ובמשק, מבלי שהחליטו סופית על דרכם. הקיבוץ מעניק לבניו את הזכות לחמש-עשרה שנות לימוד.

 

בקיבוץ מתחנכים 270 ילדים עד גיל צבא ובמקום בית ספר יסודי עד כיתה ו', בהמשך ילדינו ממשיכים את לימודיהם בבית הספר ההתיישבותי "אשל-הנשיא". משנת 1991 משתייכים ילדינו לתנועת הצופים, שמיסדי חצרים הם יוצאיה... שיטת הלינה המשפחתית שבקה חיים כבר בשנת 1978 לאחר החלטה שלא עברה בנועם בקיבוצינו.

 

קהילת חצרים היא כיום מגוונת מאד – חברים, בנים ונכדים. חיים איתנו גם הורי חברים שפרשו לגימלאות , מן הארץ ומחוץ לארץ. החברים מיסדי הקיבוץ הגיעו לגיל פנסיה. הקיבוץ דואג לחסכונות מתאימים לקרן פנסיה ולמענקים לבנים עוזבים.

 

חדר האוכל הגדול והמודרני שלנו זקוק כבר להרחבה; בחצרנו יש מחסן בגדים ומכבסה משוכללת, אולם ספורט נאה, אולם מופעים צנוע, חנות כל-בו לסיפו קצרכי היום-יום, מועדון לחבר העומד כרגע לפי הרחבה, מרכז סיעודי להורי חברים ולחברים מבוגרים. לא מכבר הקימה קבוצת חברים-מתנדבים מועדון "יין בלול", משהו מעין פאב יין צנוע המיועד לגילאי הביניים.

 

בעבר מלאו חברינו תפקידים מרכזיים בתנועה הקיבוצית, בתנועות הנוער ובחברה הישראלית. יחד עם קבוצת מחנכים יזמנו והקמנו בשנות השמונים את כפר נוער חינוכי – קדמה – ליד צומת אחים. ארבע חברות נוער של "עליית הנוער" התחנכו בניניו והיינו אומנים לקיבוצים קטורה שבערבה והר-עמשא בהר חברון. בשנים האחרונות נחלצנו למעורבות חברתית באיזור בו אנו חיים: באר-שבע. הקמנו צוות  למעורבות חברתית  (צ.מ.ח.) המלווה בכוח אדם ובמשאבים פרויקטים הנבחרים על ידי הציבור כולו וכן חברים המתנדבים למשימות באיזור לפי נטיות ליבם. רבים מבוגרי חברת הנעורים שלנו ממשיכים במסורת שנת השירות השלישית במסגרות שונות.

 

בשנים האחרונות קלטנו מספר לא קטן של משפחות צעירות מן העיר ומקיבוצים אחרים. מאז העליה מחבר המדינות העצמאיות (חמ"ע) נרתמנו למשימה החשובה של קליטת העליה במסגרת "בית ראשון במולדת" וכן לציין שנקלטו גם אצלינו מספר משפחות לאחר שהות  במסגרת "בית ראשון במולדת" . בחצרים הקמנו בשנים האחרונות אולפן לעברית המחזק את מעורבותינו בנושא זה.

בסימני הרחבה ובעיות אלו אנו עומדים בתחילת שנות השביעים לקיומנו וביתנו פתוח לחברים נוספים שיבואו לחלוק עימנו את חיינו. עם זאת מהול בטחוננו בעתידנו בחרדה בשל תהליך הערעור המתמשך בתנועה הקיבוצית על עיקרון השותפות בחיים. אנו מבינים שאין אנו אי בודד. אנחנו גאים בהצלחתנו הכלכלית והחברתית, עלינו לשקוד בעת ובעונה אחת על הבטחת המשך חוסננו הכלכלי, על היותנו חבורה הנוטלת על עצמה משימות, על טיפוח ההזדהות וההפנמה של רעיון השותפות כבסיס לחיים ועל האפשרות שנהיה מיעוט גם במה שיתקרא "תנועה קיבוצית".

 

חורף תשס"ו חגיגות שנות השישים של קיבוץ חצרים 2006