עשור שני

עשור שני

 

עשור שני  1956 – 1965

 

משבר

 

צילום אויר

חצרים 1957

 

 

 

 

 

 

 

צילום אויר

                חצרים 1957

 

 

 

 

 

 

משבר

העשור  השני   1956  -  1965

 

בשנת 1956  עברנו עם כל עם ישראל את מלחמת קדש.

 

בשנת 1958  השתתפנו בחגיגות העשור למדינת ישראל - נסענו באופן מאורגן לירושלים ל"תערוכת העשור" ולכנס המחולות בקיבוץ דליה.

 

עם התפתחות המשק התגלו הבעיות: מליחות הקרקע, קשיים באספקת מים, מיעוט  גשמים, שנות בצורת ופגעי טבע אחרים כמו ארבה, סופות ושרב. כל אלה הביאו בשנת 1959 ל"משבר המלח". שאלת המשך קיומה של חצרים במקום, עלתה בחריפות לדיון בקיבוץ, בתנועה, במוסדות המיישבים ובממשלה. כל העיתונים דיווחו על כך. אחרי בירורים, אסיפות ודיונים הוחלט שנישאר כאן, נקבל עזרה מסיבית  בטיוב הקרקע ושטיפתה, ואם מצבנו לא ישתפר, נדון בנושא שוב בעוד שלוש שנים. 63 החברים שהיו כאן החליטו במשאל,  ברוב קולות, להישאר במקום.  

 

משנת 1960 הורגשה תנופת בניין ביישוב: נבנו בריכת השחייה, מחסן בגדים, חדר אוכל (השלישי) ומטבח חדשים, מועדון לחבר, בתי מגורים, שתי כיתות כוללות, בית נעורים, בית כיתות, ומגרש כדורסל ראוי. החלו בפיתוח הנוי וסללו מדרכות בחצר. המדרכות הביאו הקלה רבה, בייחוד להורי התינוקות והפעוטים, שיכלו מעתה להיעזר בעגלות ילדים ללקיחת הילדים מבתי הילדים ואליהם.  

 

עם שטיפת הקרקע התרחב המשק החקלאי, בשלחין גידלו כותנה וירקות. הפלחה - בבריר. במטעים נטעו משמש  אפרסקים ואגסים, הלול  והרפת התרחבו, הוקמה משתלת פרחים. אחרי חיפושים ובירורים רבים הוחלט להקים את מפעל נטפים. בפועל, הייצור בחצרים התחיל בינואר 1966. 

 

אוכלוסיית המשק גדלה. הגיעו גרעיני נח"ל של הצופים, לשירות צבאי ולהשלמה. שלחנו שליח לתנועת דרור הבונים בארגנטינה  ובנובמבר 1962 החליטה חטיבה ה' של תנועה זו להשלים את חצרים. ראשוני החברים הגיעו בשנת  1964 .  הילדים, בלינה משותפת, בבית התינוקות, בפעוטונים, בגן ובבית הספר. כיתה א' חדשה נפתחת אחת לשנתיים. קיבלנו ילדי חוץ, בפנימייה מלאה, להגדלת מספר הילדים בכיתות.

 

בסוף שנת 1965 היו בחצרים 123 חברים, 83 ילדים, אוכלוסייה כוללת של 221 נפש.  


 

הבנייה  בחצרים  1956  -  1965

 

המבנה

גמר  בנייה

הערות

בית המזכירות הישן

1956

תיפקד עד 2000. כיום - "עוגלריה".

גן רקפת

1956

כיום - חנות הבגדים.

בית בסין

1957

4 דירות עם שירותים.

מגרש כדורסל ראשון

1958

ליד האסם.

כיתה כוללת ראשונה

1960

כיום - מרחב ב'.

בריכת השחייה

1960

 

מדרכות ראשונות בחצר

1961

 

מחסן בגדים

1962

מאז  שופץ והורחב.

חדר האוכל השלישי

1962

צריף.   כיום - אולם מופעים.

המטבח של חדר האוכל השלישי

1962

שופץ והורחב  ומתפקד עד היום.

מועדון לחבר - הראשון

1962

סודר בשליש של צריף חדר האוכל.

שוודיה - 2 בתים

1962

4 דירות, עם שירותים.* 

כיתה כוללת שניה

1963

כיום - כיתות א'.

מגרש כדורסל

1963

כיום - עומדות עליו כיתות בית הספר.

בית נעורים ראשון

1964

כיום - מרכזון צעיר.

בית כיתות ראשון

1965

כיום - ספרית בית הספר.

שכונת המשתלה, 4 בתים

1965

  8  דירות. ( 2 בתים הוסבו אחר כך לבתי ילדים. )

בית ה"רכבת"

1965

4 דירות.

 

 *  משנת 1962 כל דירות המגורים נבנות עם שירותים.


 

 

תאריכון  1956 – 1965

 

פרטים

תאריך

גן הילדים עובר למבנה קבוע – נקרא אחר כך "גן רקפת".

אוגוסט  1956

מלחמה – מבצע סיני.

אוקטובר 1956

הסתיימה הכשרת מגרש הכדורסל. (הראשון, ליד האסם)

יולי   1958

מתחברים לרשת החשמל הארצית.

ינואר 1959

התקפת ארבה.

יולי 1959

משבר המלח - אסיפת חברים עם לוי אשכול, בני קפלן, רענן וייץ, ד'ר רובין וחברי מזכירות האיחוד בדבר הישארותנו במקום.

21 ביולי  1959

במשאל חברים הוחלט להישאר במקום, ברוב של 40 נגד 11 ו-12  נמנעים.

אוגוסט 1959

אישור שיטת הניקוד לחלוקת רהיטים וציוד לחדרי החברים.

מרץ  1960

פתיחת בריכת השחייה.

יוני  1960

המאזן השנתי של חצרים  הסתיים לראשונה ברווח.

ספטמבר 1960

חנוכת האסם.

      1960

התחלת טיפוח הנוי  וסלילת  מדרכות בחצר הקיבוץ.

   1961

בט"ו בשבט – נטיעה ראשונה בחורשת הילד, דבר שנהפך לנוהג קבוע.

    1962

נפתח חדר האוכל השלישי. הילדים אוכלים מעכשיו בערב עם ההורים.

   1962

הופעל מועדון לחבר בחלק מצריף חדר האוכל.

   1962

חטיבה ה' של הבונים-דרור ארגנטינה מחליטה לבוא לחצרים.

נובמבר  1962

נבנה מגרש כדורסל חדש,  ליד הבריכה.

   1963

ראשוני חטיבה ה' מגיעים לחצרים.

  1964

 

 

"הקרב על חצרים" (קטעים)

חיים גורי

התפרסם בעיתון "למרחב" ביום י"ד תשרי תשכ"ז - 28.9.1966 במלאת 20 שנה לעלית י"א הנקודות להתיישבות בנגב.

 

[...]

 

בעשרים בדצמבר 1958 נערכת במקום אסיפת חברים ובה אומר אהרון: "בשטחי סלק הסוכר נתגלו כתמי מליחות ובסיסיות גבוהה ונראה, כי כל השטח המישורי לוקה במגרעת זו".

 

אנשי המקום יודעים זה כבר את האמת – הם עלו על קרקע שאינה מן המשובחות. במשך הזמן קיוו והאמינו, כי איכשהו תוך עבודה ומסירות והתאמת גידולים ושיטות עיבוד, ישכילו להתגבר על מגרעותיה של אדמתם. מקץ תריסר שנים מתברר להם כי האדמה מלוחה וכי היבולים מעטים ועמלם לשווא – ועד אנה ועד מתי?

 

מזכירות המשק מתאספת לשלוש ישיבות גורליות,

 

ממשיך אהרון ואומר: "לפנינו שלוש אלטרנטיבות: א. להמשיך במקום. ב. לקבל משבצת אחרת לגידולי שלחין. ג. לעזוב את המקום".

אם נשארים, ממשיך האיש, יש לבצע: א. רשת צפופה של בדיקות קרקע, דבר שיצריך סכום כסף נכבד; ב. תוכנית פעולה להשבחת הקרקע; ג. להיכלל כמשק מודרך (אחריות הסוכנות לגידולים ולטיוב).

"ההחלטה לכאן או לכאן היא בידינו". 

 

"להיות או לחדול".

 

האיש שרשם את הפרוטוקול אותו ערב רשם בשוליים את הכותרת: "להיות או לחדול".

 

להלן אני קורא: "נימוקים  ב ע ד  השארות –

קשר למקום

סיכויי המקום אינם אבודים אלא שדרושה סבלנות מרובה.

אפשר למצוא שטח מתאים למטע.

לפתח רפת ולול.

לפתח גדולי תעשיה, כותנה למשל שהצליחה אצלנו במיוחד".

 

"נימוקים  נ ג ד  השארות –

מה טעם לפיצול האדמות והאבקות נואשת על המקום הזה?

יש צורך לקצר את החזית, לאחד משקים צולעים, ליצור אזורים קיבוציים.

הדבר שיקבע את הרנטביליות של המשקים והקיבוצים הוא הוצאות החינוך. הקטנת ההוצאות תיתכן רק בבתי-ספר אזוריים.

יש טעם להתאחד עם משק אחר ולהוות ביחד כוח חזק. יש משבר בתנועה הקיבוצית ומשקים חלשים לא יחזיקו מעמד".

 

אני ממשיך לעיין בפרוטוקול. לא אין זה דיון שנתפרסם ברחבי הארץ, אף שהוא אחד הדרמטיים ביותר שקראתי מעודי:

"ד נ י  נגד עזיבה בעיקר בגלל נימוקים רגשיים. הפאניקה מוגזמת. היו כאן גם הצלחות. הצלחנו גם ביבולים מסוימים של שעורה וסורגום. ויבולים מוצלחים שמתקבלים פעם אחת עלולים להתקבל פעמים נוספות. השטיפה איננה עניין של דורות"

הוא אומר במרירות: "קשה להתקל באנשים הטוענים כי נמאס להם להשקיע כוחות בלי לקבל תוצאות משביעות רצון". ולבסוף: "במידה שלנו יש זכות לתבוע עזיבה של המקום הרי יש עוד לתריסר משקים אותה זכות ואיננו רוצים לשמש דוגמה".

הטוענים, כי יש לעזוב ולנסות במקום אחר נרדפים, מסתבר, על-ידי הרגשת בושה: משקים אחרים, בני גילנו, פורחים, והולך להם, ואילו אנו דורכים במקום, פוחתים והולכים, הרי לא בנו האשם אלא באדמתנו. עד מתי נהיה סמוכים על שולחן הסוכנות? רצינו להיות אבאנגרד והנה אנו נתמכים ומזדנבים מאחור".

 

אומר צביקי: "מה יהיה גורל המקום אם נלך מכאן?"

משיב לו גידי: "בסוכנות אמרו שיש קונה למקום".

אומר אבי: "טרם הגיעה שעת ההכרעה. יש לאמוד את הסיכויים. אם אין – יש לזוז; אם קיימות אפשרויות של קיום כלכלי והטיוב רנטבילי – יש להישאר". תובע תשובה ברורה של המוסדות לגבי הסיכויים כאן.

 

הבא אחריו הוא חבר בשם זולץ: "אני מסכים עם אבי אך התשובה עדיין בגדר נעלם. האדמה דלה. הסיכויים מעטים. הכסף יכול להיות מושקע במקום אחר. מן הניסיונות שייערכו כאן לא ייצבר לקח, כי לפנינו מקרה בלבד. ההצלחות הן מקריות". להלן שואל זולץ את השאלה המעיקה על הדיון ללא הרף:

"כמה אנשים יחזיקו מעמד עד שהמשק יגיע למצב רציני? אין טעם להישאר כאן".

 

מסתבר כי כל היושבים בחדר האכילה ומתדיינים עד שעת לילה מאוחרת מבקשים, כי ייאמר להם משהו ברור לכאן או לכאן, כי גורם כלשהו בעל סמכות ואחריות ייתן במקומם את התשובה.

 

עודד: "שהמוסדות יגידו שיש טעם ואז נשאר ולא – נלך, אך לא לפני שיאמרו שאין טעם".

כאן מתערב צביקי הנוקט לכל אורך הקו עמדה נחרצת בעד השארות: "אני אופטימי. מקור האכזבה הוא בקנאה כלפי מצליחנים יותר. אני משוכנע כי יגיע זמן שקרקעות כמו חצרים תצטרכנה להיות חקלאיות. מי יעבד את האדמה הזאת, אנחנו או אנשי קוצ'ין? לא רוצים לחיות על נדבות, נכון, אך אין אלה נדבות".

אבי: "משקים שהיו מסכנים מאד ונשארו הם היום משקים פורחים. כשיושבים במקום אין עוזבים אותו".

 

סוף פסוק זה כמו בא לסכם את הוויכוח אחת ולתמיד אך הדיון נמשך ללא הרף.

 

אני מגיע לאחד הקטעים המזעזעים ביותר בפרוטוקול הזה: "השאלה היא אם אומרים היום לנוער שיושבים איפה שמשתלם. במידה שנוער יראה שלא כל כך חשוב לקבוץ לשבת במקום מסוים יהיה לנו נזק עצום בקרב  הנוער".

הזמן – סוף שנת 1958. הארץ שטופת "פרוספריטי", מצב הבטחון השוטף מניח את הדעת, רבים מתעשרים במהירות מסחררת, ימים נורמליים של מדינה נורמלית, שרוב אזרחיה מתנהגים לפי חוקי ה"כדאי לי". אותה שעה יושבים בפינה נידחת בנגב עשרות צעירים וצעירות ומנהלים דיון נוגה מאין כמוהו על פני אדמתם הדלה והמאכזבת. איש אינו מקשיב לדיון הזה מלבד הצעירים הללו, החייבים להכריע לבדם על גורל המקום הזה, אך הם משוכנעים בעומק לבם, כי ה"נוער" הישראלי ניצב כעת קשוב ודרוך וממתין להחלטתם, כי הכרעתם שלהם אינה נוגעת אך ורק להם אלא נוגעת לכל האומה ועשויה, חס וחלילה, לגרום "נזק עצום בקרב הנוער".

 

דומה, כי בשום מקום על פני כדור הארץ לא יכולה הייתה להתנהל אותו לילה שיחה דומה, כי בשום כפר נידח על פני מפת העולם לא אמר איש לרעיו מה יאמר "הנוער" אם ניטוש את המקום הזה.

 

ו"הנוער". אותו "נוער", הידע אותו לילה כי מישהו מביאו בחשבון, כי מישהו קובע את גורל חייו לאור הנזק העשוי, חס וחלילה, להיגרם, כביכול, לנפשו שלו?

 

רק קנאים ומהפכנים יודעים ויכוח כזה המערב את בעיית מליחות הקרקע הדלה עם נפש הנוער הישראלי, שרובו היה טרוד אותו לילה באלף דברים הרחוקים מרחק שנות אור מן הקרב הבודד שנערך בחצרים אותו ערב.