עשור ראשון לחצרים

עשור ראשון

צילום אויר  1949

 

ראשית – העשור הראשון;  רות קרן

 

תאריכון  1946  -  1955

 

הבנייה בחצרים -  1946  -  1955

 

העלאת המיכל – סיפור;  ס. יזהר

 

צילומים מארכיון הקיבוץ

 

קיבוץ קלטה-חצרים -  כתבה;  הרברט בן-עדי

 

צילומים מארכיון הקיבוץ

 

עשור ראשון 19461955

 

 

ראשית

צילום אויר

חצרים 1949

ראשית

העשור הראשון  1946  -  1955

     

במוצאי יום כיפור תש"ז, 6 באוקטובר 1946, עלינו להתיישבות על גבעת קלטה, בחשאיות  מוחלטת, במסגרת "מבצע נגב". באותו מבצע הוקמו, כידוע, 10 נקודות ישוב יהודיות נוספות ברחבי הנגב.

אנשי הגנה והתיישבות רבים באו לעזרתנו ובערבו של יום עמדו על תִלַם שני  צריפי מגורים, צריף חדר האוכל, מגדל מים קטן ופחון למקלחת ומכבסה. כל ה"נקודה" הזאת הוקפה בגדר תיל, לשם הביטחון. העוזרים והאורחים חזרו לביתם וכאן נשארו 30 המתיישבים הצעירים. 

עשינו הכרות ראשונה עם הנגב. הנוף, הקור בלילות, עמודי החול המסתלסלים במרחב. 

 

שנה ראשונה: עבדנו בעיקר בעבודות חוץ. ביום ראשון בבוקר יצאה קבוצה גדולה של חברים  לפלוגות עבודה בקיבוצים ב"צפון" (גבעת ברנר, גבעת השלושה) עבדו שם כל השבוע וחזרו רק ביום ששי. עובדי קו המים יצאו בבוקר לעבודתם וחזרו כל ערב. עובד החצר דאג למשק החי - הפְּרֵדות, "ניר" ו"נגב", הסוסה "צופיה", הפרה "מניבה" והתרנגולות. במטבח ובמכבסה עבדו הבחורות. מים הביאו במכונית מבית אשל. עיבדנו גן ירק קטן שהושקה במים שיצאו מן המקלחת. לקראת החורף זרענו במרץ  שדה פלחה - אך גשם לא ירד והשיבולים קמלו באיבם.

בסוף שנת 1946 הנחנו אבן פינה לבית הביטחון ובמרץ  1947 הושלמה בנייתו. שוכנו בו ה"נוקטה" של הנוטרים, המרפאה ומחסן הבגדים. לימים הוקם בקומה העליונה מפעל היהלומים. חשמל לא היה. עששיות נפט ומנורת לוקס האירו את הערב ובלילה - רק אור הירח. הגנרטור שהגיע כעבור זמן, שיפר את המצב. בליל ששי חכינו לכל עובדי החוץ והסבנו לארוחת ליל שבת חגיגית. ערבים רבים בילינו על מרפסת הצריף  בשירה בצוותא.

 

שנה שניה: מצור ומלחמה. לפעמים מביא ה"פרימוס" דואר, עיתונים (שעבר זמנם), ומצרכים  חשובים, למשל - מלח. הנסיעה רק באזור, ורק במשוריינים. קו המים, שהגיע אלינו בספטמבר  1947, חובל. המחסור במים הקשה מאוד. לעתים הותר לנו להשתמש רק  ב-5 כוסות מים ביום לרחצה. פעם בחודש, בערך, ארגנו  הובלת מים ממשמר הנגב לחצרים, בליווי אנשי הפלמ"ח,     (חיות הנגב) ומלאו את כל המיכלים  שהיו ברשותנו. מלבד  העבודה בשירותים ובחצר, עסקנו בחפירת תעלות קשר, עמדות ומקלטים ובשמירה. על גג בית הביטחון הוצב צופה, להזהיר  מפני סכנה מתקרבת.    

במאי 1948 התרגשנו עם כל הישוב, כששמענו בטרנזיסטור של קובי שרת את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.    בספטמבר 1948 הותקפה הנקודה במרגמות  ממשלט  מצרי שהוקם  ממערב לנו  וימים מעטים אחר כך נרצח חברנו מוסה מן המארב. כרינו קבר ראשון באדמתנו.

באוקטובר   1948 נכבשה באר שבע ותם המצור על הנגב.

 

מכאן - שנים ראשונות של  פיתוח המשק  ובניית הישוב. 

שוב הגיעו מים בקו. ליד בית הביטחון הוקמה בריכת מים עגולה, להבטחת מי שתייה לישוב.     היו הרבה תקלות ובעיות באספקת המים, אבל בשנת 1955 חפרה מקורות באר בחצר שלנו והמצב  שופר. הקמנו לול ורפת, נטענו מטעים, גידלנו ירקות ומספוא. קיבלנו שדות בבריר לגידולי פלחה.  (אותם אנו מעבדים עד היום). הקמנו נגריה שפעלה  תחילה במבנה שכור בבאר שבע  ואחר כך  בבניינה הקבוע כאן. עבדנו בייעור אצל הקרן הקיימת לישראל  והשתתפנו בנטיעת שדרות האשלים בדרך לבאר שבע ואקליפטוסים לאורך הואדיות בסביבה.

בשנת 1954  נסלל הכביש מבאר שבע לחצרים  ונחנך  בטקס  חגיגי.

 

הוכנה תכנית לישוב  הקבע. מבני המשק בצד הדרומי, והמגורים בצד הצפוני, כשביניהם מפרידה חורשת עצי זית, (קיימת עד היום).  תחילה נבנו הצריפים השוודיים, מכאן השם "שוודיה" לשכונת המגורים הראשונה. (אחר כך כונו שכונות המגורים הסמוכות בשמות ארצות סקנדינוויה האחרות). אחר כך  בתי ה"וותיקן". הוקם צריף  חדר אוכל חדש (השני), נבנו  בתי הילדים הראשונים, שירותים, מחנה נח"ל, ומרפאה. הנקודה הישנה בגבעת עלייה  נעזבה.

 

השתדלנו מאוד להגדיל את החברה, לקלוט עליה של מבוגרים ונוער, חברים בודדים  וגרעינים. היו עזיבות לא מעטות. שמחנו מאוד כאשר גרעין הצופים ח'  החליט להשלים את חצרים  וחיזק  את החברה במקום.

 

הילדים שנולדו -  גדלו ובספטמבר 1955 פתחנו כיתה א' ראשונה. 

 

בסוף שנת 1955 היו בחצרים 82 חברים, 25 ילדים ואוכלוסייה כוללת של 123 נפש.

 

 

 

 

תאריכון  1946 - 1955

 

פרטים

תאריך

גרעין הצופים ג' עולה להתיישבות באדמות קלטה בנגב.

6.10.1946

 י"א תשרי תש"ז

בפעם הראשונה מגיעים מים בקו, מניר עם.

ספטמבר 1947

החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, ראשית המצור על הנגב.

כ"ט בנובמבר 1947

קמה מדינת ישראל.   הצבא המצרי פולש לנגב.

מאי 1948

התקפת מרגמות על חצרים. חברנו משה (מוסה) שלוח נרצח מן המארב.

ספטמבר 1948

התחלת הבניה בנקודה הקבועה,  שכונת שוודיה.

אוגוסט  1949

יעור. נוטעים שדרות לאורך הדרך לבאר שבע ובואדיות בסביבה.

1950 – 1949

שלג כבד יורד בחצרים ובנגב.

פברואר  1950

הגיעו 5 מקלטי רדיו ראשונים.  חולקו לחדרי החברים.

נובמבר   1950

בונים את בריכת המים העגולה בגבעת עליה – מאגר מים לישוב.

    1951

נפתח בית הילדים בבניין הקבע הראשון. (היום – הפעוטון הבורדו)  

יולי   1951

נפתח חדר האוכל השני, בנקודה הקבועה.

אוגוסט 1951

גרעין הצופים ח' משלים את חצרים.

ספטמבר 1951

גמר בנית שכונת הותיקן  ואיכלוסה במשפחות.

ינואר  1952

הפעלת מכון הקיטור – מים חמים וקיטור למטבח ולמקלחת המשותפת.

   1952

התקפת ארבה.

מאי 1953

חנוכת הכביש – מבאר שבע לחצרים.

יוני 1954

מחסן הבגדים עובר מגבעת עליה לבנין בשוודיה.

דצמבר 1954

המכבסה עוברת מגבעת עליה למקומה הקבוע.

דצמבר  1954

מסתננים חודרים למשק וגונבים. מוקם מגדל שמירה – "המטילדה".

מרץ  1955

ביום העצמאות, מוענק אות הקוממיות לחצרים, על עמידתה במלחמת תש"ח.

מאי 1955

נחנך קו טלפון ראשון לחצרים.

מאי 1955

מקורות קודחת באר מים בחצר הקיבוץ.

יוני 1955

נפתח בית הספר המקומי – כיתה א' ראשונה, "נחשון".

ספטמבר  1955

 

 


  1949 הקמת צריף שוודי; ברקע: גבעת עליה

 

הבנייה

בחצרים,

1946 - 1955

 

המבנה

גמר  בנייה

הערות

הנקודה – 2 צריפי מגורים

1946

10 חדרים, הוקמו ביום העלייה.                     פורקו.

חדר האוכל הראשון

1946

צריף, הוקם ביום העלייה.                              פורק.

בית הביטחון

1947

חדר הנוטרים, מרפאה, מפעל יהלומים  ועוד.

צריף מגורים, בגבעת עליה

1947

5 חדרים.                                                         פורק.

2 בתי בוץ

1948

שימשו למחסן בגדים, מחסן מטבח ומאפייה. פורקו.

צריף תינוקות

1949

פעל עד  שנת 1951.                                          פורק.                                                                        

שוודיה -  6 צריפים למגורים.

1950 – 1949

12 דירות, ללא שירותים.   2 צריפים עומדים עדיין.

שוודיה – 2 בתים

1950

8 חדרים למגורים, ללא שירותים.

מחנה הנח"ל, 6 בתים למגורים.

1951

18   חדרים.  שירותים כלליים במחנה.           פורק.

בית הילדים הבנוי הראשון.

1951

כיום – הפעוטון הבורדו.

בריכת המים העגולה.

1951

מאגר למי שתייה לישוב.

מכון הקיטור.

1951

מאז - שופץ והורחב.

המקלחת המשותפת.

1952

כיום - משכן למספרה ולקוסמטיקה.

שירותים ציבוריים.

1952

כיום - מחסן.

ותיקן א' –6 בתים.

1952

12 דירות עם שירותים. שיפוצים ב-1963 וב-1978.

הפעוטון  הכחול.

1953

כיום - "ארץ הסיפורים" וספריה.  

מכבסה.

1954

מאז הורחבה ושופצה.

שוודיה – 4 בתים.

1954

16 דירות.  חדר  שירותים אחד לכל מבנה. 

ותיקן ב' – 6 בתים

1954

12 דירות, עם שירותים. כיום - "שורת האמהות".

המרפאה הישנה.

1955

כיום - מוסב למשרד התרבות.

הבאר.

1955

פעלה עד שנת 1988.  בית הבאר הוא כיום אתר שמור.

 

על סיפורו של ס. יזהר: "העלאת המיכל"

 

באביב שנת 1948 הגיע לקיבוצנו, חצרים, שנקרא באותם הימים קלטה, הסופר ס. יזהר, לבקר את חברתנו חיה'לה, שהיתה תלמידתו בבית הספר ביבנאל שנים מספר לפני כן. הנגב היה במצור. קלטה, נקודה מבודדת ליד העיר הערבית באר שבע ונראה היה שימים קשים נכונו לנו.

 

יזהר נשאר אצלנו כשלושה ימים עד שנמצא לו "אוטו" לצאת ולהמשיך בדרכו. בינתיים הסתובב בחצר ומה שראה ושמע כתב בסיפור הנפלא "העלאת המיכל", שהתפרסם באותה שנה בשני המשכים ב"דבר לילדים" ואחר כך בקובץ "שישה סיפורי קיץ".

 

יזהר מתאר בעט אומן את חיינו בקלטה, את הנוף, את מזג האוויר, את האנשים (אני יכולה לזהות כל אחד מהם) את מצב הרוח, הדאגה, ההתארגנות שלנו לקראת הימים שיבואו, את הווי החיים של צעירים בני עשרים בנקודה קטנה, במרחבי הנגב.

 

יצאנו נשכרים מן הביקור של "מין אורח-פורח, שנשר בדרכו אצלנו, ולא נסתייע לו עדיין לתפוש אוטו ולצאת מכאן, והיה יושב אצל השער ומביט בכליון אל אבק הדרכים".

יש בידנו מזכרת ספרותית משנת המצור והמלחמה שעברה עלינו בתש"ח.

                                   

                                                                                    רות קרן, חצרים, נובמבר 2005.

 

 

 

"העלאת המיכל" (קטעים)

מאת ס. יזהר

(התפרסם בזמנו ב"דבר לילדים" ואחר כך בקובץ "ששה סיפורי קיץ".)

 

יום אחד כשנמוג ענן האבק הסמיך אצל שער הגדר, נתעכבה מכונית בחצר ובקע מתוכה אחד בחור, רציני למראה, וביקש ממי שעמד על-יד השער לקרוא אליו מיד את צביקי, והלה גם נתן קולו בשאגה מלוא החצר, וזו הלכה עם הרוח וכנגדה, ובשדות הריקים שמסביב, אלה החיוורינים, שאגה אחת טובה שהרחיקה וחזרה והביאה עמה אחר-כך את צביקי המבוקש, והוא עלם צנום ומזורז ושערותיו פרועות לו על מצחו, ולאחר שאותו זר תמהוני סח עמו בפינה בלחישה, חזרה המכונית והעלתה אבק ונבלעה בו, ואף צביקי חזר והוא מחריש על כובד דברים שנודעו לו.

 

[...]

 

לאחר ארוחת הערב טָפַח  צביקי על השולחן וקם וניצב על רגליו, וסילק את שערו מעל מצחו, וגם קומתו הקצרה וגם רזונו וגם חיוכו נשכחו, ונראה אז בעליל איך הוא צביקי אחראי ומיושב בדעתו וכולנו תלויים במוצא-שפתיו. יענקלה, וחצי פרוסה בפיו, וליבקה והפרוסה כולה בפיו – גם הם נדמו ולא העירו הערות. על צד האמת היתה שרה'לה, ועוד מלה לא נאמרה, נכונה לתת קולה בבכי. ואילו כל מה שאמר לנו צביקי אז לא היה אלא נאום קצר ולו הקדמה קצרה, שבאה תיכף-סמוך למה שאמר: חברים, אני רוצה לומר משהו.

ואמנם, בסוף דבריו היה ברור לכל, בלי מליצות בלי חכמות ובלי ציונות, ש"המצב מתוח" וש"מחכים למשהו", וכי על כן אסור להתרגש אלא רק להתכונן ולהיות ערנים, וכי גם תמרון ייערך בעוד-מה, ואסור לא לזלזל ולא לצחוק, ולא להשאר בחדרים עם האזעקה, אלא לרוץ, ולהגיע לעמדות, ולהיות בסדר, ויתר הדברים יבואו בשעתם, לאחר אותו התמרון הנ"ל. יש שאלות?

 

[...]

 

קפצה אז רותי "הקטנה" (כלל אינה קטנה כל כך) והחטיפה שלוש שאלות בשטף-לשון אחד: ראשית – לבית הבטחון אין מים. שנית – עדיין לא סככו רשתות-מגן לחלונות. שלישית: ידוע שפתח-הבית צר מהכניס אלונקה.

כאן נשתהתה רגע איזה מציאות אחרת, שכבר היתה נשכחת, וחזרה והביטה בנו בכובד ראש כדי שהות-מה.

החלטנו לעשות מחר הכל, גם לרַשֵת את החלונות וגם להעלות את מיכל המים הישן, זה שהיה לנו בטרם קיבלנו את הדוּד האדום החדש, על גג בית הבטחון להיות שם לשעת הדחק. ורק מה שנוגע לאלונקות – משכנו בכתפנו, לפי שלא נוח להרהר במה שלא נוח.

 

[...]

        

שכבנו לישון והשארנו את השאר, את הלילה, ואת העניינים, ואת הכל על השומרים ועל הירח, את כל היישוב שלנו, אשר אם תרחיק ממנו כמלוא צעדים עשרים-שלושים, מיד מתכווץ הוא היישוב הלז על הצריפַיים שבו, ועל בית-הבטחון והמחסן וחדר האוכל והמקלחת והדוּד האדום, וחצי תריסר האהלים, לרבות שני תריסרי העצים – רכי שורש כאלה, ורטיטי נוף, כמתייראים לנפשם – ואפילו תוסיף את צינור המים החדש, ואת המים שבאו לפני שבוע, ואת התירס שכבר נובט  למטה בערוגות, ואת כל כולו של היישוב שלנו עם שלש עשרות האנשים אשר בו – מצטמצם לאיזו נקודה אחת פעוטה ובטלה בחלל המחוויר, בתוך אלפי הדונם של שממה, של מרחק, של לבנונית-פראית, של שתיקה לועזת, של בדידות חדגונית, של מרחבים, ומרחבי-מרחבים, ושל קליפת אגוז על-פני תוהו-ים, והכל נעשה אז כל-כך זקוק לרחמי-אם ולאבא חזק, שיבוא ויושיע בידו הבטוחה – עד ש... האל יודע עד היכן, ובלבד ששומר ישראל לא ינום ולא יישן – אנחנו, לפי שעה שכבנו לישון.

 

 

 

הרברט בן עדי, היה עיתונאי שחי בבאר שבע וכתב ל"מעריב" ול"ג'רוסלם פוסט". הוא הרבה לתאר את הנעשה בתחום הדינמי של ההתישבות בנגב ואת הקמתה של העיר באר שבע.

 

להלן קטע מכתבה על "קיבוץ קלטה-חצרים" שכתב באוגוסט 1950. היא לקוחה מעזבונו שנמצא בארכיון על שם טוביהו שבאוניברסיטת בן גוריון.

 

 

 

7 באוגוסט 1950

קיבוץ קלטה-חצרים

מאת הרברט בן עדי

 

כקילומטר לפני שאתה מגיע לבאר-שבע, תראה שלט דרכים המורה את הדרך לאשל-אברהם. הדרך שמובילה לשם תקח את המשוטט גם לקיבוץ קלטה. במהירות עוברים את שמונת הקילומטרים שמפרידים בין קלטה לבאר-שבע. כשתגיע לשם, תגלה שהופעתך השתנתה מאור - אתה תהיה פשוט מכוסה במעטפת אבק.

 

בשנה הבאה, הנוף יהיה שונה לחלוטין. שבעים אלף עצי אקליפטוס ניטעו כבר בקטע קצר זה והקרן הקיימת ממשיכה בנטיעות. ואין זה הסימן היחידי לשינויים המתחוללים בישוב.

אני הייתי קורא למקום "קיבוץ ההפתעות" ולא קלטה, כי בזמן שהייתי בנקודה, נתקלתי בהפתעה אחת אחרי השניה.

 

בבואי קיבל אותי יהודה, חבר הישוב, שמוצאו מארה"ב והוא נושא באחריות לטיפול ב-35 הפרות של הישוב וגם, כנראה, באורחים. בניגוד למסורת הקיבוצית, לא לקח אותי מיד לפרות, אלא הזמין אותי לכוס תה. הוא שאל בנימוס איך מצא חן בעיני האבק-המקומי-המיוחד, וסיפר שחברי הישוב מתכוונים לארוז אותו בבקבוקים ולמכור אותו בזכות תכונותיו המיוחדות - נדבק לגוף ושומר אותו יבש וחם.

"אין דבר", אמרתי לעצמי, "אתה יכול לצחוק עלי בענין האבק, אבל נראה קודם את חדר האוכל, וכמה אבק יהיה בתה שנשתה".

 

וכאן התחילו ההפתעות. לא הלכנו לחדר האוכל אלא לאהל-המשפחה של יהודה, שם קבלה את פנינו אשתו המקסימה, שעובדת כאחות בבית-החולים של "הדסה" בבאר-שבע. לבקשת יהודה להכין לנו תה, פשוט תקעה קומקום חשמלי בשקע והביאה מערכת תה נחמדה לשולחן. הם בודאי הרגישו במבטים המופתעים שלי, כי הם הסבירו שהקיבוץ החליט לשנות כמה מחוקיו כדי לתת לחברים יותר פרטיות; הקוראים המכירים את אורח החיים שהיה בישובים השיתופיים, יסכימו איתי שזהו שינוי עצום.

 

ישבנו שם ושתינו תה ונהנינו מן הנוף. ברקע – גבעות הנגב השוממות. לפנים – כרמי גפן ירוקים ושדות, והם נראו כפטה-מורגנה.

זה לא קל, להפוך אדמה שוממה לקרקע פורייה, בייחוד כשהמים המצויים - מוגבלים. ארבע שנים של עבודה קשה נדרשו כדי לשנות את פני הנוף, אבל עכשיו יש תקוות רבות, ובקרוב יגיעו מים רבים.

 

קלטה היא אחת מאחת-עשרה נקודות, שהוקמו בין לילה מתחת לאפו של השלטון המנדטורי והשכנים הערבים. במשך המלחמה, הישוב היה מנותק 6 חודשים וקבל אספקה מן האויר.

 

מייסדי הישוב שייכים לקבוצת הצופים, שהושלמה ע"י קבוצה של מי שנקראו "ילדי טהרן". אלה – צעירים, שברחו מאירופה ועברו את מחצית העולם עד שנשלחו מטהרן לישראל. קבוצה קטנה של יהודים אנגלו-סכסים, משלימה את המגוון.

 

כיום, אחרי 4 שנים. הישוב יצא מן השלב הפרימיטיבי והגיע לנקודה שבה הוא יכול לתת לחבריו בית אמיתי. הוקמו כבר כמה צריפים שוודיים ולכל זוג נשוי יש חדר לעצמו.

 

הסידור הפנימי של חדרים אלה, היה הפתעה נוספת. הרצפה מרוצפת באריחים לבנים, החדרים מאווררים, מוארים ונוחים מאוד. מרוהטים יפה, בסגנון אישי, לכל זוג – רדיו וכמעט לכל זוג שטיח. הרדיו וחלק מן הריהוט הם מתנות נישואין של הקיבוץ לכל זוג. אותם נוחיות ולוקסוס נמצאים גם בחדרי הרווקים, אלא שאין להם רדיו. השיכון – מעורב. שלושה אנשים בחדר, 2 בחורים ובחורה, או 2 בחורות ובחור. לכך יש יתרון, שהחדר נשמר נקי וזוכה למגע יד נשית, שתורם לנוחיות החיים.

המדריך שלי הבטיח, שלמרות השיכון המעורב, הרמה המוסרית גבוהה ולא היו כל תקלות בנושא, אם יעז מישהו לנצל את המצב, ימצא עצמו מהר מאוד מעבר לשער.

אם נחשוב על כך, קלטה נמצאת בלב המדבר בנגב המערבי, מצאתי שם יותר מאשר בעיר הגדולה. חיי המתיישבים אינם קלים, אבל הם יכולים להתגאות בהישגים שאין לתושבי העיר.