אסתי גרימברג
אסתי נולדה ב24/1/1947 במחנה פליטים בקפריסין.
שהתה עם הוריה כמה חודשים עד שאפשרו להם לעלות לארץ.
היא הגיעה יחד עם הוריה דרך מחנה עתלית לקיבוץ עין גב להכשרה במסגרת
קבוצת "התחיה" שאותה אירגן אביה.
במלחמת השחרור, שהתה בקיבוץ עין גב וחוותה את מבצע פינוי הנשים
והילדים לחיפה דרך טבריה.
עם סיום המלחמה, הצטרפו הוריה יחד איתה לקיבוץ נצר סרני, שהתמקם
באותם ימים בחוות שפון מקום בו היה הקיבוץ בראשית דרכו.
אסתי למדה בבית הספר היסודי בבית שחר ובהמשך בבית הספר בחוות שפון,
שם סיימה הן את היסודי והן את התיכון.
ב1966 התגייסה אסתי לצבא ושירתה זמן קצר בחיל הרפואה עד נישואיה.
במהלך השנים נולדו בניה נמרוד ניר ורווה.
בתקופת שהותה בנצר, עבדה בבתי ילדים, מטבח ,מחסן בגדים ,מועדון לחבר
ובסופר.
לקראת סוף שנות ה80 עבדה אסתי במחסן הקיבוצים, באותה תקופה גרה
בתל אביב שם הכירה את גיורא.
בתחילת שנות ה90 חזרה להתגורר בנצר ועבדה תקופה קצרה
במפעל רינוטרם ופעם נוספת במחסן בגדים.
בשנת 1991 גיורא ואסתי נישאו בחתונה מרשימה בקיבוץ חצרים.
בשנת 1992 עברה להתגורר בקיבוץ חצרים.
בחצרים עבדה תקופה קצרה במזכירות הטכנית עד שמחלתה הרימה ראש.
לאחר התאוששותה ולמרות מגבולותיה עבדה במחסן בגדים תקופה ארוכה עד
לפתיחת מועדון הגיל השלישי, צוף, שם הראתה כישרון יוצא דופן .
בשנים האחרונות לאחר יציאתה לפנסיה, התמודדה אסתי עם התפרצויות
חוזרות ונשנות של מחלתה. איתן התמודדה בגבורה עד לאשפוזה האחרון ממנו לא חזרה.
אסתי נפטרה ביום שבת יד בכסלו תשע"ח ה-30/12/17. יהי זכרה
ברוך!
"מי האיש החפץ חיים,
אוהב ימים
אוהב ימים לראות טוב.
נצור לשונך מרע
ושפתייך מדבר מירמה
סור מרע, עשה טוב
בקש שלום ורדפהו".
הספד מהנכד ענבר
סבתא אסתי. הייתי רוצה לספר לכם על הסבתא שהכרתי עד לפני כמה שנים. הכרתי סבתא שטיילה בארץ ובעולם עם סבא גיורא ונהנתה מהחיים. הכרתי סבתא שחולה על כדורגל והייתה רואה כל משחק של הפועל באר שבע. הכרתי סבתא שהכירה את כלל השירים הישראליים ולא חרגה מאף תו בשירתם. הכרתי סבתא שהייתה מפנקת את נכדיה בחופשים גדולים לשבוע שלם. הכרתי סבתא שכולם נהנו בחברתה וברור שגם אני. אני זוכר הכל! אני זוכר את המכבסה בחופש הגדול וזוכר את הקלנועית עם הלוחית זיהויי אסתי וזוכר את ארוחות הערב בחצרים עם הקפה במועדון לחבר וזוכר את הקלטות פאוור ריינגרס וזוכר את ערבי חג הפסח גם אצל דידי וטל וגם בחצרים ואת השמירה האדוקה ששמרת עליי ועל עומר במתקני השעשועים ליד החד"א. זוכר איך התעקשת להגיע לבה"ד 1 ביום גשום אף יותר מזה שיש כיום והתרוצצת עם הליכון ויד שבורה בכל בה"ד 1 בשביל לראות אותי עונד את סיכת המ"מ לראשונה.
אני זוכר הכל ומודה על שלל הזיכרונות הטובים שהיו לי
איתך כי זו סבתא שאני אזכור, הלוחמת, הצחוק המתגלגל ששמעו אותו מכל מקום ברדיוס מאה
מטר. אני רוצה להגיד לך תודה על שנות ילדות נפלאות, על החוכמה, ההקשבה ועל מי שהיית
בשבילי ובשביל עומר. תודה גם לך סבא על האהבה ועל כך שהיית עם סבתא לאורך השנים
והענקת לה טיפול מסור ואוהב כמו שרק אתה ידעת. נוחי על משכבך בשלום סבתא אזכור
אותך תמיד.
"אנשים צנועים באמת
גם מותם חרישי,
כמעט כמתנצל: אנא
סלחו לי על הטרחה,
לא יכולתי אחרת.
אנשים צנועים מתים בשקט,
כמעט בנשיקה.
הרחק ממלים.
הם אינם נלקחים לשמיים
במרכבות של אש.
אנשים צנועים נותנים את ליבם בשתיקה.
הם אינם סוחבים על גבם את העולם
כולו.
גם אשה וילדים הם משא כבד ללב אוהב.
רוח חרישית מניעה את העצים
ריח דשא קצור.
ברכה לדרך.
אנשים צנועים באמת נישאים אל
בית-עולמם
להרהר בין העצים הגבוהים בשקט על
יקיריהם."
עלי אלון
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!